פלוגת חרמ"ש י' גדוד 79 "עוף החול"

יחיעם ששון 05.10.2013 09:19
פלוגת חרמ"ש י' גדוד 79 "עוף החול"


מלחמת יום הכיפורים -היום הראשון למלחמה מ"פ חרמ"ש י'/79 סרן יחיעם ששון



מלחמת יום הכיפורים -היום הראשון למלחמה  מ"פ חרמ"ש י'/79 סרן יחיעם ששון

 

 

יום כיפור 1973, שעה 14:00 , אני מוביל את פלוגת   ה-חרמ"ש י' של גדוד 79 בתנועה מהירה לעבר העיר קנטרה בצפון תעלת סואץ .

צומת טסה נראית לפנים , לפתע מתגשמת נבואת הזעם של מפקד הגדוד , סא"ל מוני ניצני . מעלינו חולפים במהירות רבה ובגובה נמוך מאד , מטוסי "מיג" מצרים , הם מתעלמים מאתנו ועושים  דרכם מזרחה לעבר מחנות רפידים . מעל צומת "טסה" מתרוממים לפתע ענני  עשן ונראות להבות אש.

להרף עין חולפת תחושה של מחנק בגרון, אני מכעכע קלות בגרוני ופוקד, בקול רגוע ככל האפשר, ברשת הקשר הפלוגתית - "תחנות "יהון" כאן קדקוד , המלחמה התחילה , עלו על השחור ,שמרו רווחים וקשר עין ,  ממשיכים בתנועה מהירה  צפונה על ציר "מבדיל" עד צומת "מאדים" ומשם מערבה לאזור "מילאנו" דרך הצירים "פוטון" ו"עלקת".  

אני מוסיף ופוקד ברצף "תחנות "יהון" כאן קדקוד כוננות נ"מ , להיות מוכנים להמשך תקיפת מטוסים ".

עברתי לרשת  הקשר של גדוד 9 אליו אנחנו מתוכננים לחבור , בניסיון לקבל מידע כל שהוא על המתרחש בקו התעלה. הצלחתי לשמוע  במקוטע קריאות ופקודות לא ברורות בין המג"ד לפלוגותיו .

ככל שהתקדמנו צפונה שמעתי טוב יותר את הקריאות בקשר ואת דיווחי מפקדי המעוזים והכוחות ברשת הגדודית . תמונת מצב ברורה לא הייתה אבל ניתן להבין בוודאות כי המעוזים כבר נתונים תחת תקיפה ארטילרית של הצבא המצרי .

 

 

 

את גזרת "מילאנו" ( העיר קנטרה )  וארבעת המעוזים שהיו בה , הכרתי היטב מתקופת התנדבותי כ"נמר" בתעלה במלחמת ההתשה בשנת 1970,  מתקופת שירותי כקצין המבצעים של החטיבה הצפונית 275 בבלוזה ומתוך סיורי הקו שביצענו בשנה האחרונה.

ברשת הקשר של גדוד 9 קראתי בקול ברור " קודקוד כאן "יהון " אני בתנועה לעבר גזרתך , לפקודתך עבור "

לימים אמר לי מג"ד 9 שבאותם רגעים קשים בהם מרבית הטנקים של הגדוד היו בתוך הלחימה וכאשר חלקם הגדול כבר נפגע בקרבות עם כוחות הקומנדו המצרי  , הייתה לו תחושה , כאשר שמע את קריאתי בקשר , כאילו " כוח נאט"ו" חש לעזרתו וזאת מבלי לדעת שמדובר רק בפלוגת ה-חרמ"ש י' של גדוד 401/79.

 

ארבע שעות קודם לכן, עוד היינו בשטחי כינוס תחת רשתות ההסוואה מחוץ למחנה הקבע של הגדוד ברפידים . המג"ד סא"ל מוני ניצני ז"ל קרא לי בדחיפות לחפ"ק הגדודי  והטיל עלי את המשימה לנוע עם הפלוגה לחבירה ותגבור גדוד 9 בגזרה הצפונית של התעלה .

צחי כהן הקמב"ץ פתח מפת הקוד "סיריוס" , אבל המג"ד סימן לו שאין צורך . כל הסבר נוסף היה מיותר . חודשים של אימונים , תרגולים, סיורי קוו והקפצות לעמדות בתעלה , הכינו אותנו היטב ליום פקודה .

 

"יחיעם ", הוא אמר בקולו האבהי השקט והסמכותי ,תהיה  מלחמה . אתה יודע מה לעשות, אני סומך עליכם " . מוני הניח ידו על כתפי כמו לחזק את דבריו . הבטתי בו , הנהנתי בראשי בלי לומר מילה ויצאתי בהליכה מהירה לעבר החניון הפלוגתי .

למען האמת העדפתי להישאר ולהילחם , במלחמה שאמורה לפרוץ , יחד עם גדוד 79 בפיקודו של מוני ניצני . באופוריה שהייתה בצה"ל אחרי מלחמת  ששת הימים ובהתייחסות המזלזלת של מרבית מפקדי צה"ל ביכולות המבצעיות של הצבא המצרי – הצטייר מוני בעיניי, כמפקד בוגר , שקול , ריאלי , מקצועי ובעל אומץ לב נדיר .

מוני היה בעיני מגדלור מאיר בתוך המדבר הגדול .

מעולם לא אמרתי דבר בעניין זה לאיש וכקצין קרבי קיבלתי את המשימה ויצאתי לבצעה .

הרגשתי את הבהילות שבמצב והאדרנלין החל לזרום בגופי. תוך כדי הליכה מהירה לחניון הקרבי של הפלוגה שהיה  מחוץ למחנה, חלפו בראשי , כמו בסרט , הבזקי תמונות ומחשבות על מלחמת ששת הימים בה נלחמתי כמ"מ בסיירת "חרוב" , על מרדפים ותקריות אש בבקעת הירדן ועל חודשי לחימה עקובים מדם  כ"נמר" מפקד מעוז "פזמון ב'" בעיר קנטרה ת"פ גדוד 9 .

הוריתי לסמ"פ סגן גלעד דשא לרכז את הפלוגה לתדריך .

בקצרה ובענייניות תדרכתי את חבורת המפקדים והחיילים  שישבה מולי , נערים צעירים יפה עיניים ובלורית שטרם חוו לחימה ומוות .

"המשימה שלנו לתגבר את גדוד 9 בגזרה הצפונית של התעלה לקראת  אפשרות שתפרוץ מלחמה עוד היום" .

תדרכתי באשר לציר התנועה , שמירת "דממת אלחוט" והוראות בטיחות . דיברתי אליהם וידעתי בבירור כי חלק מאתנו לא ישוב מהמלחמה הזו.  במבטיהם לא היה פחד , הייתה בהם דריכות ונחישות .

קיפלנו במהירות  את רשתות הסוואה עלינו על הנגמ"שים  בדיקות אחרונות , ויצאנו מערבה בתנועה מהירה על דרך העפר המקבילה לכביש רפידים – טסה.

חבורת לוחמים הדוהרת  אל הבלתי נודע .

אחרי שעקפנו את צומת טסה מצפון והמשכנו לנוע , התקרבנו לקו התעלה וראינו את תימרות העשן העולות מהעיר קנטרה ואת פגיעות פגזי הארטילריה בשטח .

ברשתות הקשר נשמעו קולות מצוקה של מפקדי המעוזים ודיווחים בהולים על היפגעות טנקים וחיילים .

לאחר שהבהרתי למג"ד 9 שאנחנו פלוגת חרמ"ש ולא כוח טנקים ,  הוא פקד עלי לפצל את הפלוגה לשלושה כוחות משנה, כאשר משימתם לחבור לפלוגות הטנקים של הגדוד שלחמו בגזרה, לעצור את כוחות הקומנדו המצריים אשר צלחו את התעלה ולחבור למעוזים המותקפים בגזרת העיר קנטרה .

הכוחות התפצלו ונעו לעבר משימותיהם ככוחות עצמאיים ת"פ גדוד 9 .

תכנית "שובך יונים" הייתה מוכרת לנו ומתורגלת היטב ועיקרה היה הגעה של כוחות טנקים וחרמ"ש בנתיבים ידועים לקו התעלה כפעולה מקדימה לפני צליחה מצרית . בשטח היו עמדות ורמפות מוכנות מהן היו כוחות התגבור מתוכננים לחסל באש ישירה ומטווח קרוב את כוחות ה-חי"ר והקומנדו המצריים שינסו לצלוח את התעלה .

 

 ליקוי המאורות אשר אחז כמעט בכל שדירת הפיקוד בסיני ובפיקוד דרום באותו יום כיפורים 1973, גרם לכך שתוכנית "שובך יונים" הופעלה כמתוכנן למרות שבמרבית הגזרות כבר חצו כוחות קומנדו מצריים את התעלה ונערכו במארבים לקראת כוחות צה"ל שנעו לתגבור המעוזים  

באותם רגעים עדיין הייתה לי הרגשה שבכל רמות הפיקוד יודעים מה עושים וכוחות צה"ל שולטים במצב .

מחלקה 3 של סגן  אריה מלינצקי ז"ל בפיקודי נעה לעבר מעוז "מילאנו" בעיר קנטרה . על נגמ"ש סמל פיקד נטע שפירא ז"ל  ועל נגמ"ש הגור פיקד שלמה הירט.  מחלקה 1 בפיקודו של סגן דני וינגרוד נעה לעבר מעוז

"מפרקת " בצפון האי אל באלח מדרום לעיר קנטרה ומחלקה 2 של סגן אביהו שפירא בפיקודו של ה-סמ"פ סגן גלעד דשא ז"ל נעה למעוז "כתובה" מצפון לעיר .

שאלתי ברשת הקשר הגדודית את מג"ד 9  באשר למיקום כוחות מצריים בעיר קנטרה  ותשובתו הייתה "למיטב ידיעתי יש כוחות באזור בית הקברות " פקדתי  לפרוס את הכוח ולנוע בפריסה רחבה משני צדי הכביש . המשכנו בתנועה מהירה כאשר בכל אותו זמן אנו תחת התקפה ארטילרית קשה . פצצות מרגמה ופגזי תותחים נחתו סביבנו וטילי "סאגר" שנורו ממערב לתעלה חלפו לידינו במעוף מעורר אימה .

ראיתי את טילי ה"סאגר" ככדורי אש הנעים במהירות לעבר הנגמ"ש ומתוך אינסטינקט צעקתי לנהג הנגמ"ש קובי מצולסקי– ימינה חזק , שמאלה חזק , מהר . כל זאת בהתאם לאותו טיל תורן שהיה במעופו אלינו .

ריח אבק שריפה ועשן מילא את ריאותינו ותילי ההנחיה של טילי ה"סאגר", אשר החמיצו אותנו , נפרסו כמו קורי עכביש אימתני  בין הנגמ"שים ועליהם .

במקביל נפתחה לעברינו אש נק"ל יעילה מהאגף הצפוני מתוך חפירות שהיו בשטח ומהחזית מתוך הבתים המזרחיים של העיק קנטרה .

"תחנות שלוש כאן קדקוד, אש לימין ולחזית קדימה הסתער" קראתי ברשת הקשר הפלוגתית והסבתי את ראשי ימינה ומעט לאחור לעבר נגמ"ש מ"מ 3 סגן אריה מלינצקי.

באותו שבריר שנייה בו הבטתי לעבר הנגמ"ש מבעד לאבק ולעשן  - ראיתי כיצד נפגע הנגמ"ש מפגיעה ישירה של טיל סאגר  . להבה ענקית התרוממה מתוך הנגמ"ש והוא נדם . שבעת לוחמיו נהרגו במקום – המ"מ סגן אריה מלינצקי , יאיר הדר , יהודה מלכה , אהרון ערגי , הרצל ברגיג , אלי כהן והמ"כ הרצל ששון .

קליעי נק"ל ובעיקר 0.5 פגעו בנגמ"ש שלנו. המשכנו להסתער קדימה תוך ירי . הורדתי את ידי הימנית ממקלע המפקד על מנת להחליף ארגז פעולה וכשאחזתי במקלע שוב חשתי כי ידית האחיזה שלו מנותצת מפגיעת כדור.

 

הבחנתי ש-מא"ג ימין שלי אינו יורה וה-מא"גיסט שמעון לוי אינו בתא הלוחמים. צעקתי לו בקשר הפנים "שמעון צא ותמשיך לירות!!1" ולא הייתה תשובה . שלמה פינטו מילמל בקשר פנים "שמעון נהרג ...."

אחרי שבריר שניה של שקט , פקדתי בקול תקיף "שלמה תעלה למעלה  – ותחליף אותו" ותוך שניות המשיך מא"ג ימין לירות לאגף .

באותם רגעים של אש תופת צולבת היה ברור שאנחנו חייבים להיצמד מהר כל הניתן לפאתי השטח הבנוי.

גם נגמ"ש סמל 3ב של נטע שפירא נפגע . מאוחר יותר התברר שנהרגו –נטע שפירא , איתי ידעיה , שטרית יצחק.

נגמ"ש הגור בפיקודו של שלמה הירט נעצר לחילוץ הנפגעים מהנגמ"ש .

החללים , הפצועים ואנשי הצוות  שלא נפגעו עברו לנגמ"ש של שלמה הירט אשר החל בתנועה לפינוי לאחור עד אשר נפגע גם הוא.

סיפור המשך לחימתם של חיילי המחלקה מתואר בספרו של עופר דרורי "פלוגה י בסופה" :

"... מיד אחר-כך נפגע גם הנגמ"ש של שלמה הירט, ונתקע בשטח מוקף כוחות מצריים. שני לוחמים גיורא נאור ואורי גוטליב התנדבו להזעיק עזרה רגלית. גיורא ואורי הלכו רגלית מספר קילומטרים ללא מפה ובלי להכיר את הגזרה (כאמור הפלוגה טרם הספיקה לרדת לקוו) עד שהגיעו לתעוז "מרתף" שהיה נטוש. ממנו הצליחו ליצור קשר עם תאג"ד גדוד 9 אשר הנחה אותם כיצד לחבור אליו רגלית. בתאג"ד מצאו גיורא ואורי שני טנקים ללא מפקדים אשר פונו לתאג"ד וסיפחו את הטנקים אליהם במטרה להגיע למיקום המשוער של פצועי מחלקה 3 שנשארו בשטח. התנועה לשטח היתה בחושך מוחלט כאשר גיורא ואורי יושבים בצריחי הטנקים כמפקדים ומנווטים אותם לכוח הפצוע שנשאר מאחור. לאחר חבירה לכוח הפצוע והעמסת הפצועים על הטנקים פונו המחלצים והפצועים לתאג"ד.  מהכוח שנכנס לקרב וכלל את נגמ"ש המ"פ ושלושת נגמ"שי מחלקה 3 נשאר תקין רק

נגמ"ש המ"פ אשר הצטרף לכוח של חטיבה 460 שתגברה את הגזרה. בקרב זה נהרגו אחד עשר מלוחמי מחלקה 3 של הפלוגה". 
 

 

נצמדתי עם הנגמ"ש לאחד המבנים בשטח הבנוי כשמסבבינו עשרות חיילי חי"ר מצריים  .

באותן שניות ברכתי על ההחלטה שלי למלא את בטני הנגמ"שים בתחמושת מעל ומעבר לתקן הרגיל . עשינו זאת מיד אחרי שהסתיימה ביקורת מטכ"לית שהתקיימה שעות בודדות קודם לכן .כל התחמושת הנק"ל שהייתה בבונקר הגדודי עברה לתוך גמ"שי הפלוגה .

 ירינו בחיילי חי"ר בטווח של מטרים ספורים . מידי מספר רגעים ניסו חיילים מצרים להתקרב אלינו תוך ירי לעבר הנגמ"ש . הגבנו בירי מדויק אשר גרם להם לסגת חזרה ולתפוש מחסות בין הבתים .

ידעתי שירי נ"ט לעבר הנגמ"ש יכול להיות  קטלני אבל היה ברור שירידה רגלית ממנו בשלב הזה  תהיה גרועה יותר.

ה-נגמ"ש סיפק מחסה מסוים וספג את מרבית הקליעים שנורו אלינו .

 

שמעתי ברשת הקשר הפלוגתית דיווחים ממחלקה 2 ומחלקה 1 על היפגעות לוחמים ומפקדים – על כך שמשנה קדקוד ה-סמ"פ גלעד דשא נהרג . התחושה הייתה קשה . מתוך ארבעת הנגמ"שים שהחלו בהסתערות לעבר קנטרה נותר רק נגמ"ש המ"פ  שהצליח להגיע לתוך השטח הבנוי .

הבנתי שתמונת הקרב אינה ברורה לדרגי הפיקוד  מעלי וכי המצרים השתלטו באופן מעשי על העיר קנטרה והם צרים על מעוז "מילאנו" המאויש .

הייתה זו לחימת הישרדות – היה ברור כי במצב העניינים בשלב זה, אין שום סיכוי לחבור למעוז "מילאנו".

השמש החלה לשקוע . הרעש הנורא של טילי הקטיושה המתרסקים באזור העיר והמתיחות הרבה בה היינו מצויים בניסיון לאתר את חיילי החי"ר שרצו בין הבתים ,גרמו לערנות עילאית . היינו לכודים ונלחמנו על חיינו.

שלמה פינטו , בנימין כהן ועמרם יוסף איישו את תא הלוחמים והפעילו את המא"גים ואת נשקם האישי .

היינו חמישה לוחמים בנגמ"ש בודד בלב העיר קנטרה  כאשר הלוחם השישי שמעון לוי ז"ל שכב על קרקעית הנגמ"ש ללא רוח חיים .

 

לפתע כמו בעלילת מתח של סרט דרמתי, ראיתי במרחק של כמה מאות מטר מצפון לציר "עלקת" שני טנקי מג"ח נעים בהססנות .

ניסיתי לקרוא להם ברשת גדוד 9 אך לשווא . קראתי להם ברשת פלוגה מ' שפעלה בגזרה זו – ללא מענה.

איתרתי את הנתיב המהיר לתנועה אליהם ופתחנו בדהרה עם הנגמ"ש לכיוונם –אש תופת נפתחה לעבר הנגמ"ש אולם בדרך נס הצלחנו לחמוק והוא לא נפגע .

נצמדתי לטנק המ"מ , סימנתי לו להוריד הקסדה ותקשרתי אתו בצעקות .מהר מאד  הבנתי שהוא נותק מפלוגתו . הוריתי לו לעבור לרשת פלוגה י' ( "יהון") ולהיות ת"פ שלי .

הוא עשה זאת מידית. החלטתי לנסות ליצור מגע עם הכוח המצרי מצפון לציר "עלקת" . נענו במהירות  לעבר אחת הרמפות ("סנפיר") שנבנתה כעמדת אש לטנקים .

 

בשלב הזה קרא לי מח"ט 275 ברשת הפלוגתית והורה לי לנוע צפונה על ציר "אשר" המקביל לתעלה ו"לטאטא את השחורים"( החיילים המצריים).  מיכון שאיכות הקשר הייתה גרועה והבנתי שהמח"ט אינו מבין בכלל מה קורה בשטח , עניתי באופן לקוני – "אני מציע שתגיע לכאן ותראה מה מתרחש פה " .

באותם רגעים היה ברור לי, גם בהיעדר פקודות , כי המשימה העיקרית אשר עלי לבצע הינה עצירת הכוח המצרי מלנוע מזרחה ולחבור לנגמ"ש הפגוע.

 עלינו על הרמפה לעמדות תצפית .

 

המחזה שנגלה לעיננו היה מדהים . מהטווח הקרוב  של עשרות מטרים בודדים ועד לפאתי העיר קנטרה  השטח היה רווי במאות חיילי חי"ר מצרים שהיו פרוסים בשטח בצפיפות רבה.

נתתי פקודה לפתוח באש לעבר החיילים המצרים . הנגמ"ש ושני הטנקים  עלו לעמדות אש והתחלנו לירות נק"ל ופגזי טנק לתוך ריכוז החיילים . החלה מהומה רבה בין החיילים המצרים שנפגעו,  לא זיהנו כל תכונה המצביעה על כוונה להתקדם לעברינו .

הערכתי בתום לב  שאנחנו מצליחים לעצור את התקדמות הכוח המצרי בגזרה שלנו .

הבטתי דרומה לעבר הנגמ"ש הבוער של מ"מ 3 וידעתי שתוך זמן קצר נצליח לחזור אליו , למרות שהבנתי היטב שכל הלוחמים שהיו בו נהרגו.

בכל שלב הירי שלנו שנמשך דקות רבות שרקו מעלינו ופגעו מסביבנו פגזי ארטילריה מצרים.

מבלי שהבחנו בכך הסתיים שלב הטווח של הארטילריה המצרית ולפתע האדמה מתחתנו רעדה והזדעזעה- עשרות פגזי ארטילריה פגעו ישירות ב"סנפיר" – עשן סמיך ואבק כבד כיסו אותנו ומבעדו נראו בבירור הבהקי הפיצוצים . למזלנו הייתה זו קרקע רכה שספגה את מרבית הרסס .  חלפו במוחי באותן שברירי שניות מחשבות על תקופת היותי "נמר" במעוז פזמון ב בקנטרה למעלה משלוש שנים קודם לכן , והציפו אותי הבזקי זיכרונות  על התקיפות הארטילריות המסיביות שהיינו נתונים בהן כמעט בכל יום . הפעם המצב נראה קשה שבעתיים .

היה חשש כבד שבחסות ההפגזה המסיבית יתקפו אותנו כוחות החי"ר - נתתי פקודה לצאת מ"הסנפיר" ודילגנו מאות מטרים דרומה .

ניסיתי לקבל תמונת מצב על מצב הפלוגה ברשת הקשר הפלוגתית . מתוך הדיווחים עלה שהנגמ"ש היחידי שנפגע ואינו נמצא בשליטתנו הינו נגמ"ש מ"מ 3 .

היה ברור לי שאנחנו חייבים להגיע לנגמ"ש ולחלץ ממנו את הגופות . הערב ירד במהירות . אין ספור פצצות מרגמה ורקטות קטיושה פגעו סביבנו . השמים הוארו בפסי אש שיצרו טילי ה"סאגר" ששוגרו ממערב לתעלה .

מתוך שיחה בקשר עם מג"ד 9 יום טוב תמיר , הבנתי שגדוד טנקים 198של קמ"ט , נמצא בתנועה לעיר קנטרה וכי המג"ד עם נגמ"ש הפיקוד שלו נע יחד עם כוח זה .

הודעתי לו שאני מצטרך לכוח ואחבור אתו לפני הכניסה לעיר  על ציר "עלקת".

חלפה בי תחושת רווחה מסוימת . צה"ל חוזר לעצמו . הערכתי שנשתלט שוב על העיר, נחבור למעוז "מילאנו"  ונצליח לחלץ הגופות מהנגמ"ש הפגוע של מ"מ 3 .

בתיאום בקשר עם מג"ד 9 , חברתי לכוח של גדוד 198  ונעתי אתו לתוך העיר קנטרה . אש כבדה נפתחה על הכוח מתוך העיר ומהרמפה הגבוהה ממערב לתעלה .

ברשת הקשר הגדודית נשמעו דיווחים על טנקים פגועים . וקריאות וניסיונות לחבירה בקשר עם קדקוד "זהב" מפקד מעוז מילאנו ב' .

עברנו בצמוד לנגמ"ש הפגוע של מ"מ 3  – המראה היה קשה מאד . הדופן הימינית של הנגמ"ש הייתה קרועה לחלוטין, מתוך הנגמ"ש היתמר עשן . . לא זהינו איש באזור הנגמ"ש, נראה היה בבירור שכל הלוחמים נהרגו בתוכו מיד עם הפגיעה .

המשכתי לנוע לתוך העיר מתוך כוונה  ברורה כי בתום הלחימה נחזור לנגמ"ש. שריקות הפגזים שנחתו על העיר הרעידו את האדמה בקולות הריסוק בין הבתים .

בתוך העיר הייתה מהומה רבה – טנקים שניסו להגיע לרמפות הצמודות לתעלה על מנת לתפוס עמדות , הסתבכו בין סוללות  העפר הכפולות וקריאות מפקדי הטנקים שאיבדו את דרכם מילאו את רשת הקשר.

חמשת החודשים בהם הייתי "נמר" במעוז פיזמון ב'

( "מילנו" ) יצרו היכרות טובה מאד שלי עם השטח .

ניסיתי לקרוא לשווא לטנקים ברשת הקשר ולכוון אותם דרך הסוללות הכפולות אל העמדות השולטות על התעלה.

 

החלטתי לעשות מעשה . דיווחתי על כוונתי למג"ד 9 , עצרתי את הנגמ"ש בצמוד למבנה , קפצתי ממנו כשאני חובש קסדת VRC    ומצויד בפנס ועליתי על אחד הטנקים שעמד לידי.

אחרי הסבר קצר למ"מ ,כיוונתי אותו קרקעית לעבר הרמפה ששולטת על התעלה .

 ידעתי שזו משימת התאבדות מבחינתי , בעיקר מחשש של ירי כוחותינו ,  אבל הבנתי שאין ברירה ושאני חייב לעשות זאת .

המ"מ שראה את גדות התעלה החל לכוון ברשת הקשר ובעזרת נצנוצי פנס לאחור , את הטנקים הנוספים לעבר העמדות הנכונות .

חזרתי לנגמ"ש והמשכנו עם הכוח שנע בחסות סוללת העפר הצמודה לתעלה , לעבר המעוז הנצור .

להפתעתי , למעט חילי קומדו /חי"ר בודדים כמעט ולא נתקלנו במצרים והאיום העיקרי שסיכן אותנו היה ירי ארטילרי מסיבי וטילי נ"ט .

היינו בין הטנקים של גדוד 198 .לפני נע נגמ"ש הפיקוד של מג"ד 9  . התנועה הייתה איטית מאד כמעט בקצב הליכה ותוך כדי ירי לכל מקום בו נראתה או נדמה שנראתה תנועת חיילים מצריים .

החושך היה כבד וכמובן שכלי הרק"מ היו מואפלים לחלוטין .

לפתע כמו משום מקום ראיתי מספר דמויות חשוכות  על נתיב התנועה לפנינו במרחק של מטרים בודדים  – כיוונתי את המקלע והתחלתי לסחוט את ההדק .

מסתבר שהמוח האנושי מסוגל לעבד נתונים ולהגיב במהירות הבזק גם במצבי חירום ותחת אש . זיהיתי בבירור  את החיילים שנראה כאילו צצו מתוך האדמה והבחנתי בעובדה שעל ראשיהם קסדות VRC  והם מנופפים אלינו בידיהם. "לא לירות" "נהג עצור"  צעקתי בקשר פנים של הנגמ"ש .

היה זה צוות הנגמ"ש של מג"ד 9 שנפל לתוך בור ענק שנפער בציר ככל הנראה כתוצאה של פגיעת פצצת מטוס .

זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי פנים אל פנים את מג"ד 9 סא"ל יום טוב תמיר.

המג"ד ווידא שכל אנשי הצוות עם כלי נשקם חולצו מהנגמ"ש , חלקם עלו על טנק שהיה מאחורינו וחלקם על הנגמ"ש שלי . המשכנו בתנועה צפונה לעבר המעוז.

עצרנו בכניסה למעוז והזיכרונות מאותם ימים ולילות  רבים בהם פיקדתי על המעוז הזה במלחמת ההתשה הציפו אותי בנחשול ענק....

בכל אותה עת נשמעו קריאות נואשות של צוותי טנקים שנפגעו בתוך העיר . אחד המט"קים שאת אות הקריאה שלו כבר איני זוכר , לא חדל מלדווח על כך שהוא מנותק ויש לו נפגעים בטנק והוא מבקש חילוץ .

פתאום , חלפה בראשי מחשבה מציקה שאף אחד בעצם לא יודע מה קורה . כמו נמשך  ליקוי המאורות שבגללו הוטלנו מפוצלים לקו התעלה, על פי תכנית "שובך יונים" שכבר לא הייתה רלוונטית בעת שהופעלה .

חלפו דקות של המתנה וברשת הקשר הגדודית נשמעו פקודות על תנועה צפונית מהעיר קנטרה ויציאה מזרחה . עוזבים את העיר . נאחזתי בשברי תקווה שיש פה מהלך צבאי חכם . התנחמתי בכך שנגיע מאוחר יותר לנגמ"ש הפגוע . קראתי למג"ד 9 ברשת הקשר של גדודו אך לא הייתה תשובה . בשלב הזה גדוד 9 כבר חדל להתקיים ככוח מבצעי .

היה לי גם ניסיון שווא ליצור קשר עם מג"ד 79 .

יצאנו מזרחה לשטח כינוס באזור ציר ה-חת"ם . עדיין לא הבנתי את שעתיד להיות – כוחות צה"ל לא יחזרו יותר לעיר קנטרה .

 

מספר חודשים מאוחר יותר במסגרת הסכמי הפסקת האש עם המצרים חזרתי יחד עם צוות חיפוש נעדרים לשטח העיר קנטרה – אחרי תלאות רבות ועיכובים הגיע הרגע שגרם לי להתרגשות רבה מאד . ירדתי מהקומנדקר הצבאי והלכתי לעבר הנגמ"ש הפגוע . מספר ה"צ" שלו עדיין היה ברור . המצרים טמנו את הגופות של חמישה מתוך החילים בצמוד לנגמ"ש . שרידי גופותיהם של הנהג         יאיר אדר והמ"כ הרצל ששון   היו בתוך הנגמ"ש . במשך שעות אספנו בחרדת קודש את שרידי הגופות כדי להביאן ימים רבים מאוחר יותר לקבר ישראל.

 

 

תיאור הלחימה של מחלקה 2 ומחלקה 1 מתוך הספר "פלוגה י' בסופה של" עופר דרורי

"כוח ה-סמ"פ עם מחלקה 2
נגמ"ש ה-סמ"פ של גלעד דשא ונגמ"ש מ"מ 2 של אביהו שפירא נעו על ציר "לכסיקון" צפונה לכיוון קנטרה ומשם באיגוף צפוני על ציר "אשר" לכיוון מעוז "כתובה". עם התקרבם לקו נעצרו הנגמ"שים לצד הכביש ודשא החליף את אביהו כך שדשא הפך להיות מפקד הנגמ"ש הראשון ואביהו מפקד הנגמ"ש השני. בשעה 16:30 לערך נעו שני הנגמ"שים בפיקודו של גלעד דשא ה-סמ"פ באזור תחנת הרכבת הישנה של קנטרה משני צדי גבעה, ושניהם נפגעו באותו הזמן ממארב חי"ר מצרי ששכב לצד הכביש. הנגמ"ש של גלעד ה-סמ"פ קיבל פגיעה ישירה בצריחון המפקד. כתוצאה מהפגיעה נהרגו המפקד גלעד דשא וכן שני לוחמים שהיו בתא הלוחמים, יהודה ירד והרצל סופר. אביהו המ"מ שהיה על הנגמ"ש השני נפגע תוך כדי ההסתערות ונפל לתוך הנגמ"ש, מרבית חיילי הנגמ"ש נפצעו. נדב לחמן שהיה לוחם בנגמ"ש המ"מ קפץ לצריחון המפקד של הנגמ"ש והשיב אש לכיוון המארב תוך כדי תנועה עד שנחלצו מאזור המארב. שני הנגמ"שים חילצו את עצמם מאזור המארב לתאג"ד. בקרב זה נהרגו ה-סמ"פ ושניים מלוחמי מחלקה 2 של הפלוגה" 
 
כוח מחלקה 1
"מחלקה 1 בפיקודו של דני וינגרוד נעה מערבה לכיוון מוצב "מפרקת". בקרבת התעלה ירדה המחלקה מציר הכביש אל הדיונות במגמה לחבור לפלוגת הטנקים של גדוד 9. הטנקים של הפלוגה היו עסוקים בקרב, עולים לעמדות אש יורים ומתקדמים ולא פנויים ליצור קשר עם מ"מ 1. מחלקה 1 ממשיכה בתנועה ועולה על מארב מצרי, נגמ"ש המ"מ נפגע ראשון מרימון שהוטל לתוך תא הלוחמים. חלק מהלוחמים נפצע והנגמ"ש מושבת.  צוות נגמ"ש המ"מ כולל הפצועים עוברים לנגמ"ש הסמל של אבינועם מורדיש. שני הנגמ"שים ממשיכים בלחימה כאשר נגמ"ש המ"מ (במקור של הסמל אבינועם מורדיש) נפגע שוב, מושבת והצוות נוטש אותו תוך מסע רגלי לחילוץ הפצועים. לאחר זמן מה מחליט דני המ"מ לנסות להפעיל את הנגמ"ש הפגוע שנית ומצליח, הצוותים של שני הנגמ"שים כולל הפצועים עולים על הנגמ"ש וחוברים לנגמ"ש הגור של דני גבריאל. נגמ"ש הגור נשלח עם ההרוגים והפצועים לתאג"ד והנגמ"ש של דני חוזר ללחימה בדבקות מדהימה לביצוע המשימה המקורית, הגעה למוצב "כתובה". בשלב מסוים בלילה לאחר חבירה עם גדוד טנקים 198 מורה מג"ד הטנקים לנגמ"ש לחזור לאחור. מאוחר בלילה חוזר הנגמ"ש לבלוזה ושם מארגן דני וינגרוד מחלקה חדשה מהנגמ"ש שלו ומהצוותים הנותרים של מחלקה 2 שגם הם הגיעו לבלוזה. נגמ"ש הגור של מחלקה 1 בפיקודו של דני גבריאל חוזר מפינוי הפצועים לבלוזה ומסופח לסיירת מטכ"ל לימים הבאים. 
למחרת היום הכוח המאולתר של דני מצטרף לגדוד שקד בניסיונותיו לפתיחת הציר למוצב בודפסט. הכוח נתקל בקומנדו מצרי, מתפתח קרב מטווחים קצרים ביותר, כאלו שלא מאפשרים למקלעי הנגמ"ש לירות בגלל חוסר "בהנמכה", הלוחמים זורקים רימונים והנהגים מנסים לדרוס את הכוח המצרי שמסתער עליהם. במהלך ההתקלות נפגע דני וינגרוד מ"מ 1 ונהרג ומספר לוחמים נפצעים. נהג הנגמ"ש של דני, הרצל זכריה מצליח לחלץ את הנגמ"ש מתוך המארב עד לכביש ומשם הנגמ"שים נחלצים לתאג"ד".

 

אבינועם מורדיש ז"ל  סמל מחלקה 1 אשר חבר לגדוד צנחנים מילואים ונלחם במסגרתו , נפל ב-18 לאוקטובר 1973 באזור צומת "צח" ממערב לתעלה .

המשכנו את הלחימה כנגמ"ש בודד שהזהה באות הקריאה הפלוגתי "קדקוד יהון " .

לאורך כל המלחמה, מיומה הראשון בגזרת העיר קנטרה ועד יומה האחרון בקרב בעיר סואץ  , כולל לאחר מכן במלחמת ההתשה ממערב לתעלה , שנמשכה עד פברואר 1974 – המשיכה הפלוגה להילחם ללא חת . ביום השני למלחמה הפכנו להיות  "כוח קדקוד יהון" .

החל מתום הלחימה בעיר קנטרה  ביומה הראשון של המלחמה , הוטלו על כוח "יהון" משימות לחימה וחילוץ על ידי מג"ד 9 סא"ל יום טוב תמיר שמונה לקצין ה-אג"מ של  חטיבה 460,  ומאוחר יותר ממערב לתעלה על ידי מפקד חטיבה 14 אל"מ אמנון רשף.

"כוח יהון" הופעל ככוח חטיבתי למשימות מיוחדות . ביצענו תצפיות ,סיורים וחילוץ נפגעים תחת אש מתוך טנקים בוערים בקווי העמדות הקדמיות .נלחמנו בקרבות לפתיחת ציר "עכביש" . בכל יום שעבר צירפנו אלינו כוחות נוספים – חיילים שאבדו ליחידותיהם, נגמ"שים שננטשו לאורך צירי הלחימה  ובשלב מאוחר יותר גם מחלקת חרמ"ש מיל' בפיקודו של סגן יעקב פורמן ממושב מולדת . חזרו אלינו גם חלק מחיילי הפלוגה אחרי שטופלו רפואית ב-תאג"דים.

נלחמנו בקרבות ראש הגשר ממערב לתעלה עם כוחות הצליחה של חטיבה 460 והשתתפנו בהשמדת בסיסי הטילים וניתוק כוחות הארמיה השלישית. נלחמנו עם הכוחות שפרצו לעיר סואץ והיינו בה עד כניסת הפסקת האש.

בתום הפסקת האש "כוח יהון" חזר להיות בסד"כ של  פלוגה מלאה .

 

השתתפנו בקרבות ההתשה באזור פאיד . באחת מתקריות האש הרבות בהן הופגז המוצב בו היינו – הוריתי לכל החיילים לתפוס מחסה בשוחות האישיות שחפרנו . נשארתי בעמדת תצפית במטרה לוודא שאנחנו לא מותקפים על ידי כוח קרקעי . פצצת מרגמה אחת מתוך הרבות שפגעו במוצב פגעה ישירות בלוחם פנחס פאול בומביגר ז"ל אשר שכב בשוחה מטרים בודדים מאחורי.

פנחס פאול בומביגר היה החלל האחרון של הפלוגה במלחמת יום הכיפורים .

סיפור לחימת חיילי הפלוגה ומפקדיה , יחד עם 12 סיפורי גבורה נוספים נבחר להיות מוצג במיצג למלחמת יום הכיפורים באתר הזיכרון בלטרון:

פלוגה י'

ממשיכים ללא חת

"האבדות שספגה פלוגת החרמ"ש י מגדוד 79 , חטיבה 401,לא שברו את רוחם של חייליה שהמשיכו להילחם במסגרות שונות אחרי פירוק היחידה. לאחר שהחיילים לקחו חלק בקרבות בלימה, פינוי מעוזים, , ציר המעבר לפריצה ב"ראש הגשר" מעבר לתעלה, הוקמה הפלוגה מחדש עם הקצין היחיד ששרד והשתתפה במצור על הארמיה השלישית.

ביום הכיפורים הוזעקו חיילי הפלוגה מבתי הכנסת והמגורים. בשעה 11:00 בבוקר כבר נעו הכלים מערבה כתגבורת לגדוד 9. כשהגיעו לקראת ערב לגזרה , המשימה שהטיל עליהם מג"ד 9, סא"ל יום טוב תמיר, הייתה להתפצל לשני כוחות : לנוע לכיוון מוצב "מפרקת" בצפון האי אל בלח ולחבור אל פלוגה מ' של הגדוד הנלחמת בגזרה ואל פלוגה כ' דרך קנטרה שלחמה ליד מוצב "מילנו". לאחר מכן נוספה גם משימה , לנסות לחבור יחד עם מחלקת טנקים לפלוגה ל' של גדוד 9 שנפגעה כמעט כולה מצפון ל"מילנו".

המכה שספגה פלוגת החרמ"ש בקרבות הבלימה היתה קשה .

18 הרוגים, בכלל זה הסמ"פ סגן גלעד דשא, המ"מ סגן אריה מלינצקי והמ"מ דני וינגורד, ו-31 פצועים.

חיילי הפלוגה פוזרו ביחידות שונות. הלוחמים ששרדו המשיכו להשתתף בקרבות הבלימה בגזרה הצפונית. בניסיונות החילוץ של מוצב "בודפשט", "מילנו", "כתובה" ו"מפרקת". בגזרה המרכזית לחמו בחירוף נפש על פתיחת ציר "עכביש" , עורק החמצן לכוחות הצולחים והמשיכו בקרבות בראש הגשר בצד המערבי של תעלת סואץ. בגזרה הדרומית לקחו שרידי הפלוגה חלק במצור על ארמיה השלישית. לוחמים אחרים סופחו ליחידת חיל האוויר שחילצה טייסים שמטוסיהם נפגעו .

בדומה לעוף החול האגדי , הקם מעפרו, נאספו החיילים מהיחידות השונות והפלוגה הוקמה מחדש ובראשה הקצין היחידי ששרד , המ"פ יחיעם ששון שהמשיך ללחום עד לקרב על העיר סואץ" .

 

http://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?levelId=64965&itemId=3053&itemType=0

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה