סיפור קצר על יום ארוך מאד, פלוגת חרמ"ש י' גדוד 79 "עוף החול"

חלפו חמישים שנים מאותו יום ראשון של מלחמת יום הכיפורים.

מעבר לכל, הזיכרונות מדמויות הלוחמים והמפקדים, שמונה עשר חללי הפלוגה, נערים צעירים, אשר נפלו במלחמה בקרבות גבורה, בעוז נפש, תחת אש כבדה של ארטילריה, טילים וירי נק"ל – והתחושות עולות, מציפות וצורבות בכאב.

חבורת לוחמים צעירים, חדורי אמונה, נחושים, אשר ידעו להתגבר על הפחד ולהסתער בעוז ובאומץ לב על חיילי הקומנדו המצרי, במשימה לבלום אותם ולחלץ את הלוחמים הנצורים במעוזי התעלה.  

צומת "טסה" נראית לפנים.

לפתע מתגשמת נבואת הזעם של מפקד הגדוד, סא"ל מוני ניצני – זאת מלחמה.

 מעלינו חולפים במהירות רבה ובגובה נמוך מאד, מטוסי "מיג" מצרים, הם מתעלמים מאתנו ועושים  דרכם מזרחה לעבר שדה התעופה ומחנות רפידים.

 מעל צומת "טסה" מתוך מחנה מפח"ט 14 מתרוממות להבות אש ונראים ענני עשן כתוצאה מפגיעת פצצות המטוסים.

להרף עין חולפת תחושה של מחנק בגרון, אני מכעכע קלות בגרוני ופוקד, בקול רגוע ככל האפשר ברשת הקשר הפלוגתית - "תחנות  "יאון" כאן קדקוד , המלחמה התחילה, עלו על השחור, שמרו רווחים וקשר עין ".

אנחנו  ממשיכים בתנועה מהירה  צפונה על ציר "מבדיל" עד צומת "מאדים" ומשם מערבה לאזור "מילאנו" דרך הצירים "פוטון" ו"עלקת".

אני מוסיף ופוקד ברצף "תחנות  "יאון" כאן קדקוד כוננות נ"מ, להיות מוכנים להמשך תקיפת מטוסים".

עברתי לרשת  הקשר של גדוד 9 אליו אנחנו מתוכננים לחבור, בניסיון לקבל מודיעין כל שהוא על המתרחש בקו התעלה. הצלחתי לשמוע  במקוטע קריאות ופקודות לא ברורות בין המג"ד לפלוגותיו.
ככל שהתקדמנו צפונה שמעתי טוב יותר את הקריאות ברשת הקשר ואת דיווחי מפקדי המעוזים והכוחות ברשת הגדודית.

לא הייתה תמונת מצב ברורה אבל ניתן להבין בוודאות כי המעוזים כבר נתונים תחת תקיפה ארטילרית של הצבא המצרי ולוחמי קומנדו מכתרים אותם.

נשמעו דיווחים על טנקים שנפגעו בניסיון להגיע לעמדות המתוכננות תעלה, כפי שלמדנו ותרגלנו חודשים רבים במסגרת תוכנית "שובך יונים".

ברשת הקשר של גדוד 9 קראתי בקול ברור " קודקוד כאן "יאון " אני בתנועה לעבר גזרתך, לפקודתך עבור".

לימים אמר לי מג"ד 9 סא"ל יום טוב תמיר, כי באותם רגעים קשים בהם מרבית הטנקים של הגדוד היו בעיצומה של הלחימה וכאשר חלקם הגדול כבר נפגע בקרבות עם כוחות הקומנדו המצרי, כי הייתה לו תחושה וככל הנראה תקווה, כאשר שמע את קריאתי בקשר, כאילו "כוח נאט"ו" חש לעזרתו וזאת מבלי לדעת שמדובר בפלוגת ה-חרמ"ש י' של גדוד 79.

זמן קצר מאד לאחר מכן נכנסנו בשערי הגיהינום והתופת.

צחי כהן הקמב"ץ פתח את מפת הקוד "סיריוס", אבל המג"ד סימן לו שאין צורך.

יחיעם מכיר את השטח היטב כל הסבר נוסף היה מיותר .

 מוני המג"ד אמר בקולו האבהי, השקט והסמכותי, "יחיעם, זאת  מלחמה. אתה יודע מה לעשות, אני סומך עליכם ". הוא הניח ידו על כתפי כמו לחזק את דבריו.

הבטתי בו, הנהנתי בראשי בלי לומר מילה ויצאתי בהליכה מהירה לעבר שטח הכינוס הפלוגתי. 

שנינו היינו בוגרי חטיבת הצנחנים שעשו הסבה, הייתה ביננו כימיה מיוחדת ושפה משותפת.

מוני היה בעיני מגדלור מאיר בתוך המדבר הגדול. 

מעולם לא אמרתי דבר בעניין זה לאיש וכקצין קרבי קיבלתי את המשימה ויצאתי לבצעה.  הרגשתי את הבהילות שבמצב והאדרנלין החל לזרום בגופי.

תוך כדי הליכה מהירה לחניון הקרבי של הפלוגה שהיה מחוץ למחנה. חלפו בראשי, כמו בסרט , הבזקי תמונות ומחשבות על מלחמת "ששת הימים" בה נלחמתי כמ"מ בסיירת "חרוב", על מרדפים ותקריות אש עם מחבלים בבקעת הירדן, על מבצע כארמה ב 1968 ועל חודשי לחימה במלחמת ההתשה, חודשים עקובים מדם  כ"נמר" מפקד מעוז "פזמון ב'" בעיר קנטרה ת"פ גדוד 9. 

גלעד אשר מעבר להיותו סגני, היה גם חבר - הנהן בראשו ועשה זאת. 

בקצרה ובענייניות תדרכתי את חבורת המפקדים והחיילים  שישבה מולי, נערים צעירים יפה עיניים ובלורית שטרם חוו לחימה, אש ומוות . 

תדרכתי באשר לציר התנועה ,שמירת "דממת אלחוט" והוראות בטיחות.

במבטיהם לא היה כל פחד, הייתה בהם אמונה, דריכות ונחישות. 

קיפלנו במהירות את רשתות הסוואה, עלינו על הנגמ"שים תוך בדיקות אחרונות,

ויצאנו מערבה בתנועה מהירה על דרך העפר המקבילה לכביש רפידים – טסה.

אחרי שעקפנו את צומת מחנה טסה הבוער מצפון והמשכנו לנוע, התקרבנו לקו התעלה וראינו מרחוק את תימרות העשן העולות מאזור העיר קנטרה ואת פגיעות פגזי הארטילריה בשטח. ברשתות הקשר נשמעו קולות מצוקה של מפקדי המעוזים ודיווחים בהולים על היפגעות טנקים ולוחמים.

ההפתעה גרמה לתחושת בהילות, שלא לומר בהלה, שעלתה מתוך קריאות המצוקה ברשת הקשר הגדודית.

לאחר שהבהרתי למג"ד 9 שאנחנו פלוגת חרמ"ש ולא כוח טנקים, הוא פקד עלי לפצל את הפלוגה לשלושה כוחות משנה, כאשר המשימה היא לחבור לפלוגות הטנקים של הגדוד

שלחמו בגזרה, לעצור את כוחות הקומנדו המצריים אשר צלחו את התעלה ולחבור למעוזים המותקפים בגזרת העיר קנטרה.

הייתה זאת משימה המבוססת על תוכנית "שובך יונים".

שאלתי בקשר "מה ידוע על כוחות אויב בגזרה", תשובת המג"ד הייתה חלקית ותמונת המודיעין חסרה .

המחלקות  התפצלו בהתאם לפקודת המג"ד ונעו לעבר משימותיהם ככוחות עצמאיים ת"פ מג"ד 9 .

על נגמ"ש סמל פיקד נטע שפירא ז"ל ועל נגמ"ש הגור פיקד שלמה הירט.

מחלקה 1 בפיקודו של סגן דני וינגרוד ז"ל נעה לעבר מעוז "מפרקת" בצפון האי אל באלח מדרום לעיר קנטרה.

מחלקה 2 של סגן אביהו שפירא בפיקודו של ה-סמ"פ סגן גלעד דשא ז"ל נעה למעוז "כתובה" מצפון לעיר. 

בשטח היו עמדות ורמפות מוכנות מהן היו כוחות התגבור מתוכננים לחסל באש ישירה ומטווח קרוב את כוחות ה-חי"ר והקומנדו המצריים שינסו לצלוח את התעלה.

באותם רגעים ראשונים עדיין הייתה לי הרגשה שבכל רמות הפיקוד יודעים מה עושים וכוחות צה"ל שולטים במצב. 

"ליקוי המאורות" אשר אחז כמעט בכל שדירת הפיקוד בסיני ובפיקוד דרום באותו יום כיפורים 1973, בא לביטוי בכך שתוכנית "שובך יונים" הופעלה כמתוכנן, בטעות דרמטית ובמחיר מאות נפגעים, למרות שבמרבית הגזרות כבר חצו כוחות קומנדו מצריים את התעלה ונערכו במארבים לקראת כוחות צה"ל שנעו לתגבור המעוזים.

התוכנית הופעלה כמתוכנן, למרות שהנחת היסוד שלה, של פעולה מקדימה,  כבר לא הייתה רלוונטית כלל.

המשכנו בתנועה מהירה כאשר בכל אותו זמן אנו תחת התקפה ארטילרית קשה.

פצצות מרגמה, פגזי ארטילריה נחתו סביבנו וטילי "סאגר" שנורו ממערב לתעלה חלפו לידינו במעוף מעורר אימה. 

כל זאת מתוך תרגולת אינטנסיבית שפעלתי לפיה באותם רגעים.

התחושה הייתה שנכנסנו בשערי התופת של הגהינום.

ריח אבק שריפה ועשן מילא את ריאותינו ותילי ההנחיה של טילי ה"סאגר", אשר החמיצו אותנו, נפרסו כמו קורי עכביש אימתני בין הנגמ"שים ועליהם. 

ירינו במקלעים לעבר חיילים מצרים שניסו להתקרב אלינו.

באותו שבריר שנייה בו הבטתי לעבר הנגמ"ש מבעד לאבק ולעשן  - ראיתי באימה טיל סאגר פוגע ישירות בנגמ"ש ומשמיד אותו . להבה ענקית התרוממה מתוך הנגמ"ש והוא נעצר.

קולו של סגן אריה מלינצקי מפקד המחלקה נדם .

 

שבעת לוחמי הנגמ"ש  נהרגו במקום – המ"מ סגן אריה מלינצקי ז"ל, הלוחמים יאיר אדר ז"ל, יהודה מלכה ז"ל, אהרון ערגי ז"ל, הרצל ברגיג ז"ל, אלי כהן ז"ל והמ"כ הרצל ששון ז"ל. 

הבחנתי ש-מא"ג ימין שלי אינו יורה וה-מא"גיסט שמעון לוי ז"ל אינו בתא הלוחמים.

צעקתי לו בקשר הפנים "שמעון צא ותמשיך לירות!!!" לא הייתה תשובה.

הלוחם שלמה פינטו מילמל בקשר פנים "אני חושב ששמעון נהרג...." 

רק אחרי 30 שנה בכנס פלוגתי, אמר לי שלמה פינטו " באותו רגע כעסתי על הקשיחות שלך, רק מאוחר יותר הבנתי שבזכות קור הרוח שלך חיינו ניצלו".

גם נגמ"ש סמל 1ב של נטע שפירא ז"ל נפגע.

מאוחר יותר התברר שארבעה מלוחמיו נהרגו –נטע שפירא ז"ל, איתי ידעיה ז"ל, שטרית יצחק ז"ל . תם זכריה ז"ל נפגע ונפטר מאוחר יותר. 

הפצועים ואנשי הצוות  שלא נפגעו עברו, יחד עם החללים לנגמ"ש של שלמה הירט אשר החל בתנועה לפינוי לאחור עד אשר נפגע גם הוא.

תיאור לחימתם של חיילי נגמ"ש 3א' בפיקודו של שלמה הירט  מתואר בספרו של עופר דרורי "פלוגה י' שבלב "-מצורף.

 

עשינו זאת מיד אחרי שהסתיימה ביקורת מטכ"לית שהתקיימה שעות בודדות קודם לכן ואשר ראש צוות הביקורת הורה לי לחמש רק על פי  תקן תחמושת רשמי.

מיד אחרי שצוות הביקורת עזב את הגדוד העברנו את כל תחמושת ה-נק"ל שהייתה בבונקר הגדודי לתוך נגמ"שי הפלוגה .

שמעתי ברשת הקשר הפלוגתית דיווחים ממחלקה 2 ומחלקה 1 על היפגעות לוחמים ומפקדים – על כך שמשנה קדקוד ה-סמ"פ סגן גלעד דשא נהרג.

שנה אחרי המלחמה, ב- 12 אוקטובר 1974, נולד למירי ז"ל ולי בן בכור.

בהחלטה משותפת הענקנו  לו את השם גלעד על שמו של גלעד דשא ז"ל.

 

התחושה הייתה קשה מאד – מנותקים ומכותרים מכל עבר .

מתוך ארבעת הנגמ"שים שהחלו בהסתערות לעבר קנטרה נותר כשיר ללחימה  רק נגמ"ש המ"פ  איתו הצלחנו להיאחז בפאתי השטח הבנוי השטח הבנוי.

הייתה זו לחימת הישרדות על חיינו – היה ברור כי במצב העניינים, בשלב זה, אין שום אפשרות לחבור עם נגמ"ש בודד  למעוז "מילאנו".

השמש החלה לשקוע.

 

הרעש הנורא של טילי הקטיושה המתרסקים באזור העיר והמתיחות הרבה בה היינו מצויים בניסיון לאתר את חיילי ה-חי"ר שרצו בין הבתים, גרמו לערנות עילאית.

היינו לכודים ונלחמנו על חיינו.

אני, שלמה פינטו , בנימין כהן ועמרן יוסף איישנו את תא הלוחמים והפעלנו  את ה-מא"גים ואת נשק  האישי בירי מדויק וחסכני לעבר החיילים המצרים שסיכנו אותנו.

קובי הנהג המיומן, שבזכות תגובותיו המהירות ניצלנו פעם אחר פעם מפגיעת טילי סאגר,  ישב בתא הנהג  מוכן לכל פקודת תזוזה.

 כל הקריאות שלי בקשר ברשת הגדודית לא נענו והיא הייתה עמוסה לחלוטין בדיווחים קטעים  של צוותי טנקים פגועים ולוחמי המעוזים המכותרים שקראו לעזרה.

ברשת הקשר הפלוגתית שמעתי את הדיווחים והפקודות של מ"מ 1 דני וינגרוד, מ"מ 2 אביהו שפירא וה-סמ"פ גלעד דשא שהיו כפופים ישרות למג"ד 9.

היינו חמישה לוחמים בנגמ"ש בודד בלב העיר קנטרה  כאשר הלוחם השישי שמעון לוי ז"ל שכב על קרקעית הנגמ"ש ללא רוח חיים.

למרות שתפשנו עמדה שסיפקה מיגון טוב לנגמ"ש התכונתי להורות על "פריקה" ותפישת עמדות חי"ר רגליות.

לפתע, רגע לפני שפקדתי לפרוק, כמו בעלילת מתח של סרט דרמתי, ראיתי במרחק של כמה מאות מטר מצפון לציר "עלקת" שני טנקי מגח נעים בהססנות.

ניסיתי לקרוא להם ברשת גדוד 9 אך לשווא.

קראתי להם ברשת פלוגה מ' שפעלה בגזרה זו – ללא מענה.

איתרתי בתצפית את הנתיב המהיר לתנועה אליהם ופתחנו בדהרה, תוך מיסוך מרימוני עשן, לכיוונם – אש תופת נורתה  לעבר הנגמ"ש, אולם בדרך נס הצלחנו להגיע לטנקים ללא פגע. 

הוא עשה זאת ברצון ומידית.

נענו במהירות לעבר אחת הרמפות ("סנפיר") שנבנתה כעמדת תצפית ואש לטנקים ונגמ"שים.

 

מיכון שאיכות הקשר הייתה גרועה והבנתי בוודאות שהמח"ט אינו מבין ואינו מודע למתרחש בשטח, עניתי לקונית – "אני מציע שתגיע לכאן, תראה את תמונת המצב ורק אז תיתן פקודות".

מפקד פלוגה בן 25, אשר מבין שהדרג החטיבתי תלוש לחלוטין .

חמישה לוחמים בנגמ"ש מ"פ ושני צוותי טנקים של גדוד 9,  מנותקים בתוך התופת, אך נחושים להמשיך להילחם.

עלינו על הרמפה לעמדות תצפית. 

מהטווח הקרוב  של עשרות מטרים בודדים ועד לפאתי העיר קנטרה הצפוניים בואכה קו התעלה, השטח היה רווי במאות חיילי חי"ר מצרים, נייחים,  שהיו פרוסים בשטח בצפיפות רבה, ממתינים לפקודה.  

נתתי פקודה לפתוח באש לעבר ריכוז החיילים המצרים. עלינו עם הנגמ"ש ושני הטנקים  לעמדות אש והתחלנו לירות נק"ל ופגזי טנק לתוך גוש החיילים המצרים.

החלה מהומה רבה בין החיילים המצרים שנפגעו, לא זיהנו כל תכונה המצביעה על כוונה להתקדם לעברינו. 

הערכתי שאנחנו מצליחים לעצור את התקדמות הכוח המצרי בגזרה שלנו להשמיד עשרות רבות של חיילי חי"ר. 

הבטתי דרומה לעבר העשן שעלה מהנגמ"ש  של מ"מ 3 וחשבתי כי בתוך זמן קצר נצליח לחזור אליו, למרות שהבנתי היטב שכל הלוחמים שהיו בו נהרגו בפגיעה הישירה.

בכל שלב הירי שלנו, שנמשך דקות רבות, שרקו מעלינו ופגעו מסביבנו פגזי ארטילריה מצרים. בתוך המולת הקרב לא הבנתי שאנחנו מטווחים .

מבלי שהבחנו בכך הסתיים שלב הטווח של הארטילריה המצרית ולפתע האדמה מתחתנו רעדה והזדעזעה- עשרות פגזי ארטילריה פגעו ישירות ב"סנפיר"– עשן סמיך ואבק כבד כיסו אותנו ומבעדו נראו בבירור הבהקי הפיצוצים.

הנגמ"ש רעד והתנדנד כמו סירה על גלי הים... למזלנו הייתה זו קרקע רכה שספגה את מרבית הרסס. חלפו בזיכרוני לשברירי שניות תמונות על תקופת היותי "נמר" במעוז "פזמון ב' " ( "מילנו" ) בקנטרה, למעלה משלוש שנים קודם לכן, והציפו אותי הבזקי זיכרונות על התקיפות הארטילריות המסיביות שהיינו נתונים בהן כמעט בכל יום.

ריכוז אש הארטילריה שפגעה לידינו היה  קשה שבעתיים. 

היה לי חשש כבד שבחסות ההפגזה המסיבית יתקפו אותנו כוחות ה-חי"ר - נתתי פקודה לדלג  מ"הסנפיר" ונענו מאות מטרים דרומה ומזרחית  לפאתי הבתים של קנטרה.

 

ניסיתי לקבל תמונת מצב על מצב הפלוגה ברשת הקשר הפלוגתית.

היה ברור לי שאנחנו חייבים להגיע לנגמ"ש מ"מ 3 ולחלץ ממנו את הגופות . כך חונכתי כלוחם ומפקד.

הערב ירד במהירות . אין ספור פצצות מרגמה ורקטות קטיושה פגעו סביבנו . השמים הוארו בפסי אש שיצרו רקטות הקטיושה ששוגרו ממערב לתעלה. 

נמצא בתנועה לעיר קנטרה וכי מג"ד 9 עם נגמ"ש הפיקוד שלו נע יחד עם כוח זה.

הודעתי לו שאני מצטרך לכוח ואחבור אתו לפני הכניסה לעיר על ציר "עלקת."

חלפה בי תחושת רווחה מסוימת. כוחות צה"ל חוזרים לעצמם.

 

הערכתי שנשתלט שוב על העיר, נחבור למעוז "מילאנו" ונצליח לחלץ הגופות מהנגמ"ש הפגוע של מ"מ 3.

בתיאום בקשר עם מג"ד 9, חברתי לכוח של גדוד קמ"ט ונעתי אתו לתוך העיר קנטרה.

אש כבדה נפתחה על הכוח מתוך העיר ומהרמפה הגבוהה ממערב לתעלה.

ברשת הקשר הגדודית של 198 נשמעו דיווחים על טנקים פגועים, קריאות מצוקה וניסיונות לחבירה בקשר עם קדקוד "זהב" מפקד מעוז מילאנו ב'.

אני זוכר מתוך בליל הקולות ברשת הקשר את קולה של מש"קית מבצעים מהחטיבה המרחבית , אשר ניסתה באופן מרשים להרגיע את הזועקים לעזרה.

עברנו בצמוד לנגמ"ש הפגוע של מ"מ 3  – המראה היה מצמרר- הדופן הימנית של הנגמ"ש הייתה קרועה לחלוטין, מתוך הנגמ"ש היתמר עשן.

עצרתי בצד וירדתי מהנגמ"ש. לא זיהיתי אף לוחם באזור הנגמ"ש.

המשכתי לנוע לתוך העיר מתוך כוונה  ברורה כי בתום הלחימה נחזור לנגמ"ש. שריקות הפגזים שנחתו על העיר הרעידו את האדמה בקולות ריסוק נוראיים בין הבתים. 

 

חמשת החודשים בהם הייתי "נמר" במעוז פיזמון ב' אפשרו לי היכרות טובה מאד עם השטח. ניסיתי לשווא לקרוא לטנקים ברשת הקשר כדי לכוון אותם דרך הסוללות הכפולות אל העמדות השולטות ישירות על התעלה.

אחרי הסבר קצר למפקד שהיה קצין, ירדתי מהטנק וכיוונתי אותו רגלית לעבר הרמפה ששולטת על התעלה. כיוונתי באותה צורה 2 טנקים נוספים.

ידעתי שזו "משימת התאבדות", בעיקר מחשש של ירי כוחותינו, אבל הבנתי שאין ברירה ושאני חייב לעשות זאת. 

חזרתי לנגמ"ש והמשכנו עם הכוח שנע בחסות סוללת העפר הצמודה לתעלה, לעבר המעוז מילאנו ב' המכותר. 

להפתעתי, למעט חילי קומדו/חי"ר בודדים כמעט ולא נתקלנו במצרים והאיום העיקרי שסיכן אותנו היה ירי ארטילרי מסיבי, קטיושות וטילי נ"ט.

החושך היה כבד, ורק תאורת הירי והבזקי רקטות הקטיושה האירו את השמים מידי פעם. כמובן שכלי ה-רק"מ היו מואפלים לחלוטין. 

לפתע, כמו מבטן האדמה, ראיתי מספר דמויות חשוכות, מספר מטרים בודדים  על נתיב התנועה לפנינו – כיוונתי את המקלע והתחלתי לסחוט את ההדק. 

היה זה צוות הנגמ"ש של מג"ד 9 שנפל לתוך בור ענק שנפער בציר, ככל הנראה כתוצאה מפגיעת פצצת מטוס. 

המג"ד אשר שמר על קור רוח, ווידא שכל אנשי הצוות עם כלי נשקם חולצו מהנגמ"ש.

עצרנו בכניסה למעוז והזיכרונות מאותם ימים ולילות  רבים בהם פיקדתי על המעוז הזה במלחמת ההתשה הציפו אותי שוב בהתרגשות גדולה.

בכל אותה עת נשמעו קריאות נואשות של צוותי טנקים שנפגעו בתוך העיר. אחד המט"קים שאת אות הקריאה שלו כבר איני זוכר, לא חדל מלדווח על כך שהוא מנותק ויש לו נפגעים בטנק והוא מבקש חילוץ. 

פתאום, חלפה בראשי מחשבה מציקה ותובנה קשה כי אף אחד בעצם לא יודע מה קורה ומה שקורה הוא ללא שליטה.

 כמו נמשך "ליקוי המאורות" שבגללו הוטלנו מפוצלים לקו התעלה, על פי תכנית  "שובך יונים" שכבר לא הייתה רלוונטית בעת שהופעלה. 

חלפו דקות של המתנה בכניסה למעוז מילנו ב' וברשת הקשר הגדודית נשמעו פקודות על תנועה צפונית מהעיר קנטרה ויציאה מזרחה. עוזבים את העיר.

קראתי למג"ד 9 ברשת הקשר של גדודו אך לא הייתה תשובה. בשלב הזה גדוד 9 כבר חדל להתקיים ככוח מבצעי.

 מג"ד 9 מונה  לתפקיד קצין ה-אג"ם של חטיבה 460.   ניסיתי לשווא ליצור קשר עם מג"ד 79.

יצאנו מזרחה לשטח כינוס באזור ציר ה-חת"ם.

עדיין לא הבנתי לחלוטין את שעתיד להיות – כוחות צה"ל לא יחזרו יותר במלחמה הזאת לעיר קנטרה.

מספר חודשים מאוחר יותר במסגרת הסכמי הפסקת האש עם המצרים חזרתי יחד עם צוות חיפוש נעדרים לשטח העיר קנטרה – אחרי תלאות רבות, ניסיונות שיבוש של מח"ט 275 אשר זכר את תשובתי ה"חצופה" וניסה למנוע את הצטרפותי לצוות החיפוש  ורק בהתערבות תקיפה של מח"ט 14 אל"מ אמנון רשף, הורשתי להצטרף  ועיכובים של הצוות המצרי- הגיע הרגע שגרם לי לצמרמורת והתרגשות רבה מאד.

הגענו למרחק של עשרות מטרים מהנגמ"ש של מ"מ 3- ירדתי מהקומנדקר הצבאי ורצתי, למרות המחאות של קצין הקישור,  לעבר הנגמ"ש הפגוע אשר עמד מתחת לדיונת חול, הדופן הימנית קרועה לחלוטין  ומספר ה-"צ" שלו עדיין היה ברור.

באותן שניות חוויתי על גופי את תחושת האמירה "סמרו שערותיו" .

הנשימה נעתקה, ובמשך שניות ארוכות לא יכולתי להוציא הגה.

צוות החיפש הצטרף אלי ומפקד יחידת זיהוי החללים שאל בשקט " זה הנגמ"ש של הפלוגה שלך?"

בקול בוטח אמרתי "כן, בוודאות".

שרידי גופותיהם של הנהג יאיר אדר ז"ל והמ"כ הרצל ששון ז"ל נותרו בתוך הנגמ"ש.

במשך שעות אספנו בחרדת קודש, יחד עם צוות זיהוי חללים של הרבנות הצבאית,  את שרידי הגופות כדי להביאן ימים רבים מאוחר יותר לקבר ישראל.

הייתה זאת סגירת מעגל קשה, נוראית וכואבת מאד.

 את שבעת הלוחמים אותם הובלתי בסערת קרב, ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים 1973, אני אוסף ומחזיר הביתה בתוך שקי חללים שחורים .

באותו ערב ביקשתי להיפגש עם משפחות שבעת החללים . נפגשנו בשעת ערב מאוחרת בבית משפחתו של החלל יהודה מלכה בפתח-תקווה .

הייתה זאת החוויה הקשה ביותר שמפקד יכול לחוות.

נשאלתי שאלות נוקבות וקשות מאד על מצב הגופות, היכן הן היו,  איך נאספו השרידים, איך סומנו- ידעתי שאני מוגבל במתן התשובות וכי על פי פקודות הצבא אין לי סמכות לעדכן את המשפחות .

ברגישות רבה ובזהירות סיפרתי את שהיה בבוק אותו יום בשדה הקרב בו נמצא הנגמ"ש הפגוע.

אני זוכר את אביו של יאיר, יעקב חיים אדר, אב שכול, עטור זקן מרשים ומבט טוב בעיניו, אשר תמך בי וחיזק את רוחי באותם שעות קשות מנשוא.

רק שבועות רבים מאוחר יותר כאשר הסתיים זיהוי הגופות הובאו שבעת הלוחמים לקבורה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המשך הלחימה של פלוגה י'/79 (בקצרה)

 

לאורך כל המלחמה, מיומה הראשון בגזרת העיר קנטרה ועד יומה האחרון בקרב בעיר סואץ, כולל לאחר מכן בקרבות  ההתשה ממערב לתעלה, שנמשכו עד פברואר 1974 – המשיכה הפלוגה להילחם ללא חת.

 ביום השני למלחמה הפכנו להיות "כוח  יאון" אשר הוטלו עליו משימות כעל כח פלוגתי לכל דבר ועניין.

החל מתום הלחימה בעיר קנטרה  ביומה הראשון של המלחמה, הוטלו על כוח "יאון" משימות לחימה וחילוץ על ידי  סא"ל יום טוב תמיר שמונה לקצין ה-אג"מ של חטיבה 460, ומאוחר יותר ממערב לתעלה באזור פאיד על ידי מפקד חטיבה 14 אל"מ אמנון רשף.

"כוח יאון" הופעל ככוח חטיבתי למשימות מיוחדות של חטיבה 460.

 

ביצענו תצפיות, סיורים וחילצנו לוחמים תחת אש מתוך טנקים בוערים בקווי העמדות הקדמיות.

נלחמנו בקרבות לפתיחת ציר "עכביש" באזור החווה הסינית.

בכל יום שעבר צירפתי אלינו כוחות נוספים – חיילים שאבדו ליחידותיהם, נגמ"שים שננטשו לאורך צירי הלחימה  ובשלב מאוחר יותר גם מחלקת חרמ"ש מיל' בפיקודו של סגן יעקב פורמן ממושב מולדת.

נלחמנו בקרבות על ראש הגשר ממערב לתעלה עם כוחות הצליחה של חטיבה 460 והשתתפנו בהשמדת בסיסי הטילים וניתוק  הארמיה השלישית.

נלחמנו עם הכוחות שפרצו לעיר סואץ והיינו בה עד כניסת הפסקת האש.

חזרו אלינו גם חלק מחיילי הפלוגה הפצועים אחרי שטופלו רפואית ב-תאג"דים.

אבינועם מורדיש ז"ל  סמל מחלקה 1 אשר חבר לגדוד צנחנים מילואים ונלחם במסגרתו, נפל ב-31 לאוקטובר 1973 באזור צומת "צח" ממערב לתעלה. 

בתום הפסקת האש "כוח יאון" חזר להיות בסד"כ של  פלוגה מלאה. 

השתתפנו כפלוגה ת"פ חטיבה 14 בקרבות ההתשה באזור איסמעיליה -פאיד.

באחת מתקריות האש הרבות בהן הופגז המוצב המאולתר בו היינו – הוריתי לכל החיילים לתפוס מחסה בשוחות האישיות שחפרנו.

נשארתי בעמדת תצפית במטרה לוודא שאנחנו לא מותקפים, בחסות ההפגזה,  על ידי כוח קרקעי.

 

פצצת מרגמה אחת מתוך הרבות שפגעו במוצב פגעה ישירות בלוחם פנחס פאול בומביגר ז"ל אשר שכב בשוחה מטרים בודדים מאחורי.

 

פנחס פאול בומביגר ז"ל היה החלל האחרון של הפלוגה במלחמת יום הכיפורים. 

 

 

 

 

סיפור לחימת חיילי הפלוגה ומפקדיה , יחד עם 11 סיפורי גבורה נוספים נבחר להיות מוצג  באנדרטה למלחמת יום הכיפורים באתר הזיכרון בלטרון:

ממשיכים ללא חת

"האבדות שספגה פלוגת ה-חרמ"ש י מגדוד 79, חטיבה 401, לא שברו את רוחם של חייליה שהמשיכו להילחם במסגרות שונות אחרי פירוק היחידה. לאחר שהחיילים לקחו חלק בקרבות בלימה, פינוי מעוזים, ציר המעבר לפריצה ב"ראש הגשר" מעבר לתעלה, הוקמה הפלוגה מחדש עם הקצין היחיד ששרד והשתתפה במצור על הארמיה השלישית.

 

ביום הכיפורים הוזעקו חיילי הפלוגה מבתי הכנסת והמגורים. בשעה 33:11 בבוקר כבר נעו הכלים מערבה כתגבורת לגדוד 9. כשהגיעו לקראת ערב לגזרה, המשימה שהטיל עליהם מג"ד 9, סא"ל יום טוב תמיר, הייתה להתפצל לשני כוחות: לנוע לכיוון מוצב "מפרקת "בצפון האי אל בלח ולחבור אל פלוגה מ' של הגדוד הנלחמת בגזרה ואל פלוגה כ' דרך קנטרה שלחמה ליד מוצב "מילנו".

לאחר מכן נוספה גם משימה, לנסות לחבור יחד עם מחלקת טנקים לפלוגה ל' של גדוד 9 שנפגעה כמעט כולה מצפון ל"מילנו."

המכה שספגה פלוגת ה-חרמ"ש בקרבות הבלימה הייתה קשה. 

חיילי הפלוגה פוזרו ביחידות שונות. הלוחמים ששרדו המשיכו להשתתף בקרבות הבלימה בגזרה הצפונית.

בגזרה המרכזית לחמו בחירוף נפש על פתיחת ציר "עכביש", עורק החמצן לכוחות הצולחים והמשיכו בקרבות בראש הגשר בצד המערבי של תעלת סואץ .

לוחמים אחרים סופחו ליחידת חיל האוויר שחילצה טייסים שמטוסיהם נפגעו. 

בדומה לעוף החול האגדי , הקם מעפרו, נאספו החיילים מהיחידות השונות והפלוגה הוקמה מחדש ובראשה הקצין היחידי ששרד, המ"פ יחיעם ששון שהמשיך ללחום עד לקרב על העיר סואץ".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מתוך הספר : פלוגה י' שבלב, מהדורה שלישית ( מורחבת)

            עופר דרורי, 2023.

            עופר דרורי היה לוחם בפלוגה י' והועבר לפני

            המלחמה כנהג בחוליה הטכנית של פלוגת טנקים

            ז'/79,איתה השתתף בקרבות.

 

אני מביע את הערכתי ותודתי ללא קץ, לעופר דרורי, אשר שמר באמונה ובנחישות על הקשר הקדוש עם המשפחות השכולות, אסף וערך במסירות  מופתית  את סיפורי הלחימה של חיילי פלוגה י' ועשה באופן מהותי ומשמעותי ביותר לשמירת מורשת הקרב של הפלוגה. 

 

 

כוח המ"פ עם מחלקה 3

נגמ"ש המ"פ ועוד 3 נגמ"שים של מחלקה 3 נסעו לכיוון קנטרה במטרה לחבור למוצבי "מילאנו". בהתקרב הכוח לעיר נפתחה אליו אש כבדה של נשק נ"ט, אש מקלעים בינוניים וכבדים מכוח קומנדו מצרי שנמצא במקום. המ"פ הורה על הסתערות תוך ירי. נגמ"ש המ"מ, אריה מלינצקי נפגע בפאתי העיר בפגיעה ישירה וכל צוותו נהרג. ההרוגים בנגמ"ש זה היו: המ"מ אריה מלינצקי, המ"כ הרצל ששון והלוחמים יאיר אדר, יהודה מלכה, אהרון ערגי, הרצל ברגיג ואלי כהן. נגמ"ש המ"פ המשיך בתנועה תוך אש לתוך העיר קנטרה כאשר הלוחם שמעון לוי נפגע בנגמ"ש ונהרג. נגמ"ש הסמל, נטע שפירא, נפגע אף הוא, ושלושה מהלוחמים נהרגו, מפקד הנגמ"ש נטע שפירא והלוחמים איתַי ידעיה  ושיטרית יצחק. לוחמים אחרים נפצעו, והצוות שנותר לרבות ההרוגים והפצועים עבר לנגמ"ש הגור של שלמה הירט. מייד אחר-כך נפגע גם הנגמ"ש של שלמה הירט, ונתקע בשטח מוקף כוחות מצריים. שני לוחמים גיורא נאור ואורי גוטליב התנדבו להזעיק עזרה רגלית. גיורא ואורי הלכו רגלית מספר קילומטרים ללא מפה ובלי להכיר את הגזרה (כאמור הפלוגה טרם הספיקה לרדת לקוו) עד שהגיעו לתעוז "מרתף" שהיה נטוש. ממנו הצליחו ליצור קשר עם תאג"ד גדוד 9 אשר הנחה אותם כיצד לחבור אליו רגלית. בתאג"ד מצאו גיורא ואורי שני טנקים ללא מפקדים אשר פונו לתאג"ד וסיפחו את הטנקים אליהם במטרה להגיע למיקום המשוער של פצועי מחלקה 3 שנשארו בשטח. התנועה לשטח היתה בחושך מוחלט כאשר גיורא ואורי יושבים בצריחי הטנקים כמפקדים ומנווטים אותם לכוח הפצוע שנשאר מאחור. לאחר חבירה לכוח הפצוע והעמסת הפצועים על הטנקים פונו המחלצים והפצועים לתאג"ד.  מהכוח שנכנס לקרב וכלל את נגמ"ש המ"פ ושלושת נגמ"שי מחלקה 3 נשאר תקין רק נגמ"ש המ"פ אשר הצטרף לכוח של חטיבה 460 שתגברה את הגיזרה. בקרב זה נהרגו אחד עשר מלוחמי מחלקה 3 של הפלוגה. 

כוח הסמ"פ עם מחלקה 2

נגמ"ש הסמ"פ של גלעד דשא ונגמ"ש מ"מ 2 של אביהו שפירא נעו על ציר "לכסיקון" צפונה לכיוון קנטרה ומשם באיגוף צפוני על ציר "אשר" לכיוון מעוז "כתובה". עם התקרבם לקו נעצרו הנגמ"שים לצד הכביש ודשא החליף את אביהו כך שדשא הפך להיות מפקד הנגמ"ש הראשון ואביהו מפקד הנגמ"ש השני. בשעה 16:30 לערך נעו שני הנגמ"שים בפיקודו של גלעד דשא הסמ"פ באזור תחנת הרכבת הישנה של קנטרה משני צידי גבעה, ושניהם נפגעו באותו הזמן ממארב חי"ר מצרי ששכב לצד הכביש. הנגמ"ש של גלעד הסמ"פ קיבל פגיעה ישירה בצריחון המפקד. כתוצאה מהפגיעה נהרגו המפקד גלעד דשא וכן שני לוחמים שהיו בתא הלוחמים, יהודה ירד והרצל סופר. אביהו המ"מ שהיה על הנגמ"ש השני נפגע תוך כדי ההסתערות ונפל לתוך הנגמ"ש, מרבית חיילי הנגמ"ש נפצעו. נדב לחמן שהיה לוחם בנגמ"ש המ"מ קפץ לצריחון המפקד של הנגמ"ש והשיב אש לכיוון המארב תוך כדי תנועה עד שנחלצו מאזור המארב. שני הנגמ"שים חילצו את עצמם מאזור המארב לתאג"ד. בקרב זה נהרגו הסמ"פ ושניים מלוחמי מחלקה 2 של הפלוגה. 

 

כוח מחלקה 1
מחלקה 1 בפיקודו של דני וינגרוד נעה מערבה לכיוון מוצב "מפרקת". בקרבת התעלה ירדה המחלקה מציר הכביש אל הדיונות במגמה לחבור לפלוגת הטנקים של גדוד 9. הטנקים של הפלוגה היו עסוקים בקרב, עולים לעמדות אש יורים ומתקדמים ולא פנויים ליצור קשר עם מ"מ 1. מחלקה 1 ממשיכה בתנועה ועולה על מארב מצרי, נגמ"ש המ"מ נפגע ראשון מרימון שהוטל לתוך תא הלוחמים. חלק מהלוחמים נפצע והנגמ"ש מושבת.  צוות נגמ"ש המ"מ כולל הפצועים עוברים לנגמ"ש הסמל של אבינועם מורדיש. שני הנגמ"שים ממשיכים בלחימה כאשר נגמ"ש המ"מ (במקור של הסמל אבינועם מורדיש) נפגע שוב, מושבת והצוות נוטש אותו תוך מסע רגלי לחילוץ הפצועים. לאחר זמן מה מחליט דני המ"מ לנסות להפעיל את הנגמ"ש הפגוע שנית ומצליח, הצוותים של שני הנגמ"שים כולל הפצועים עולים על הנגמ"ש וחוברים לנגמ"ש הגור של דני גבריאל. נגמ"ש הגור נשלח עם ההרוגים והפצועים לתאג"ד והנגמ"ש של דני חוזר ללחימה בדבקות מדהימה לביצוע המשימה המקורית, הגעה למוצב "כתובה". בשלב מסויים בלילה לאחר חבירה עם גדוד טנקים 198 מורה מג"ד הטנקים לנגמ"ש לחזור לאחור. מאוחר בלילה חוזר הנגמ"ש לבלוזה ושם מארגן דני וינגרוד מחלקה חדשה מהנגמ"ש שלו ומהצוותים הנותרים של מחלקה 2 שגם הם הגיעו לבלוזה. נגמ"ש הגור של מחלקה 1 בפיקודו של דני גבריאל חוזר מפינוי הפצועים לבלוזה ומסופח לסיירת מטכ"ל לימים הבאים.
למחרת היום הכוח המאולתר של דני מצטרף לגדוד שקד בנסיונותיו לפתיחת הציר למוצב בודפסט. הכוח נתקל בקומנדו מצרי, מתפתח קרב מטווחים קצרים ביותר, כאלו שלא מאפשרים למקלעי הנגמ"ש לירות בגלל חוסר "בהנמכה", הלוחמים זורקים רימונים והנהגים מנסים לדרוס את הכוח המצרי שמסתער עליהם. במהלך ההתקלות נפגע דני וינגרוד מ"מ 1 ונהרג ומספר לוחמים נפצעים. נהג הנגמ"ש של דני, הרצל זכריה מצליח לחלץ את הנגמ"ש מתוך המארב עד לכביש ומשם הנגמ"שים נחלצים לתאג"ד.