ראיון עם גיורא נאור על חייו בדגש על מלחמת יום הכיפורים

גיורא נאור במרכז בטקס קבלת תעודת הערכה ממפקד פיקוד דרום יחד עם סלו סוזן

גיורא נולד בקיבוץ דורות בנגב המערבי בשנת 1953. למעשה, הלידה התרחשה בבאר שבע בבית החולים "הדסה" אשר שכן ברובע העתיק של העיר. ההורים ניצולי שואה הגיעו מגרמניה. בארץ האב היה, בין השאר, מזכיר ארגון מגדלי הירקות. האם עבדה בקיבוץ כלולנית ובהמשך פעלה בתחום החינוך המיוחד עד כמעט גיל 80. גיורא למד תחילה בבית הספר היסודי בקיבוץ ובהמשך עשה את התיכון בבית הספר האזורי "שער הנגב". גיורא זוכר נופי ילדות של מרחבי מערב הנגב וכיצד הנערים עסקו בחיפוש וליקוט עתיקות בשטחים הפתוחים. הוא גם מוסיף שכל תופעת ה"דרום אדום" התפתחה בעיקר ב 40 השנים האחרונות. בתקופת הילדות, לא זכורים לו מרבדי כלניות כפי שיש היום. לקראת הגיוס גיורא שאף להיות צלם אווירי בחיל האוויר בין היתר כי הצילום היה התחביב שלו בקיבוץ. הצבא לא אפשר לו להגשים את רצונו ובסופו של דבר הוא התגייס בפברואר 1973 והגיע כאיש צוות לפלוגת החרמ"ש של גדוד 79 מחטיבה 14 בסיני. מפקד החטיבה היה אמנון רשף. מפקד הגדוד היה מוני ניצני. מ"פ החרמ"ש "האגדי", כדבריו, היה יחיעם ששון. גיורא וחבריו היו בין הראשונים בצה"ל לקלוט את הנגמ"ש החדש M113 אשר נודע ברבים בכינוי המפורסם "זלדה". לאחר ההשתלמות בחטיבה 7, גיורא צוות כנהג בנגמ"ש הזלדה. המח"ט יאנוש בן גל, דחק בחניכים להישאר בחטיבה שלו, אבל בסופו של דבר גיורא חזר לגדוד 79. בסיני הכוחות התאמנו בין היתר על גרירת גשר הגלילים. להבדיל ממקומות אחרים, בתקופה שלפני פרוץ מלחמת יום כיפור הערנות בגדוד הייתה דיי גבוהה עד כדי כך שהמג"ד ניצני הוציא את כוחות הגדוד לשטחי כינוס כבר שלשה ימים לפני יום כיפור. אנשי החרמ"ש קיבלו הוראה למלא את הנגמ"שים בתחמושת עד כמה שהיה ניתן. רצה הגורל וזמן קצר ביותר לפני פרוץ המלחמה נערכה במקום ביקורת מטכ"לית והפלוגה ספגה תלונה על עומס יתר בתוך הזלדה. מכאן גיורא מתחיל לתאר את הדרך שהגדוד והפלוגה עברו בזמן המלחמה. הוא מדבר בצורה קולחת וברהיטות גבוהה על המהלכים השונים של הלחימה תוך כדי הפגנת בקיאות והתמצאות בזמן ובמרחב. הוא מונה בדקדקנות את שמותיהם של 18 אנשי הפלוגה אשר נפלו במלחמה. הוא מדבר על הפצועים וההרוגים וגם מספר על החברים הכי קרובים אשר נפלו על ידו. הוא מזכיר באופן מיוחד שניים : איתי ידעיה ונטע שפירא אשר רק לאחר תום המלחמה נמצאו שרידיהם בחולות סיני. חלק עיקרי בפעילות הפלוגה הוקדש לעזרה בפינוי הפצועים וההרוגים. בשלב מסויים, גיורא אף מצא את עצמו מפקד על טנק וזאת בהסתמך על הכרות יותר מוקדמת עם הטנקים מתקופת החניכות בקורס החרמ"ש. בתוך כל הכאוס אשר שרר באותה תקופה, גיורא אף הספיק להיחשב כנעדר לתקופה קצרה. בהמשך הוא מילא מספר תפקידים ובין השאר מצא את עצמו על מסוק כאיש צוות של חילוץ טייסים. למרות כל המראות והקולות והריחות, גיורא איננו מגדיר את עצמו כהלום קרב אלא כבעל "שריטה" כלשונו. הוא מדבר על הצורך "להיאטם" תוך כדי המלחמה וזאת כדי שיוכל להמשיך ולתפקד על הצד הטוב ביותר האפשרי. אחרי תום המלחמה גיורא עבר קורס מ"כים ובהמשך גם עשה קורס קצינים. בשני השלבים הללו הוא עסק בהדרכת טירונים. לפני פתיחת קורס הקצינים חלק מהחניכים המיועדים כולל גיורא, לא כל כך התלהבו ללכת לקורס. יוסי פלד המח"ט נתן להם "נאום ציוני" נלהב ושכנע את רובם כן ללכת לקורס. גיורא השתחרר בשנת 1976 וחזר לקיבוץ דורות והשתלב בעבודה ובעשייה בקיבוץ. הוא התחתן עם דליה בשנת 1981. נולדו להם ארבעה ילדים ויש להם שמונה נכדים. גיורא ודליה מתגוררים בקיבוץ ברור חיל ממזרח לאשקלון. בין היתר הם מקדישים חלק מעדותם לתיאור אופי החיים במה שנהוג לכנות "עוטף עזה" כולל התקופה אשר הם היו מפונים מהבית שלהם עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל. גיורא גם מספר על הקשר, אשר נמשך עד היום, של אנשי הפלוגה המקורית פלוגה י' אשר שירתו תחת פיקודו של יחיעם ששון אשר עליו הוא מדבר, כאמור, במילים חמות ביותר.