עפר דרורי בפרויקט N12

הוא אמר לי בקול חלוש 'תוציאו אותי מכאן, תוציאו אותי מכאן'"

16 באוקטובר 1973. היינו ארבעה אנשים על הכלי, איתן הקצין - מפקד הנגמ"ש, גיורא - מש"ק סיור שהצטרף אלינו, ישראל החובש הפלוגתי ואני שנהגתי את הנגמ"ש.

את שאר האנשים השארנו בתאג"ד ב"לקקן" כי רצינו שיהיה לנו מספיק מקום בנגמ"ש לפצועים.

כשירדנו בנסיעה מהירה על ציר "עכביש" לכיוון התעלה הבחנתי בטנק בוער לצד הכביש.

הסבתי את תשומת ליבו של איתן, אך הוא אמר לי להמשיך במהירות.

עברנו כמה עשרות מטרים וראינו נגמ"ש בוער מעלה עשן שחור בצד שמאל של הכביש.

הספקתי להגיד לאיתן שזה לא מוצא חן בעיניי כי הכלים העלו עשן, דבר שהעיד כי פגיעתם הייתה לפני זמן קצר. אך נראה שהיינו כבר במלכודת שלא הייתה דרך יציאה ממנה.

לפתע הרגשתי חבטה אדירה בצד ימין של הנגמ"ש, וגל של אש אפף אותי ונכנס לתוך כובע ה-VRC שלי.

בתגובה אינסטינקטיבית, הורדתי את הרגל מדוושת הגז והרגשתי כיצד הנגמ"ש מאט את מהירותו ומתגלגל לאיטו במורד המתון של הכביש.

במקביל זרקתי מראשי את כובע ה-VRC כדי להיחלץ מהאש שהייתה כלואה בו.

הבטתי לחלק האחורי של הנגמ"ש, וראיתי אש עולה מהדופן הימנית שלו. היה ברור לי שצריך לקפוץ מהנגמ"ש.

אני זוכר שעוד הספקתי לעצור את הנגמ"ש ולקפוץ מתא הנהג החוצה לסיפון. בזווית העין, ראיתי את גיורא ואת החובש מתרחקים בריצה מהנגמ"ש לתוך מחסה בחול, ובעוד אני מתכוון לקפוץ אחריהם ראיתי את פניו המעוותים של איתן אשר נשאר בצריחון המפקד.

הוא אמר לי בקול חלוש "תוציאו אותי מכאן, תוציאו אותי מכאן".

ניסיתי לסחוב אותו החוצה מהצריחון כאשר הסיפון בוער, אך לא הצלחתי להתגבר על משקל גופו.

איתן נפגע בפלג גופו התחתון, דבר שמנע ממנו לעזור לי להרים את גופו. צעקתי מעל הנגמ"ש לעזרת גיורא וישראל החובש אשר כבר התרחקו מהנגמ"ש.

באומץ רב חזרו השניים ועלו על הנגמ"ש הבוער, ועזרו לי לשלוף את איתן מהצריחון.

פרסנו אלונקה על סיפון הנגמ"ש כמו בתרגולות, השכבנו עליה את איתן, ובריצה סחבנו אותו עם האלונקה למחסה קרוב בצד הכביש.

במחסה שכבנו וצפינו כיצד דופן ימין של הנגמ"ש בוערת. לפתע פיצוץ בנגמ"ש, והסיפון נקרע מגוף הנגמ"ש תוך שהוא מתגלגל לאיטו כמכסה של קופסת סרדינים. צריחון המפקד שלו הועף באוויר ונחת במרחק של כעשרים מטר.

מעבר לתלולית החול, ששמשה לנו מחסה, מצאנו מספר נוסף של חיילים מצוות טנק דחפור של הנדסה, אשר נפגע בשלב מוקדם יותר.

הם סיפרו לנו שראו את הטיל במעופו אלינו ואף סימנו לנו בידיהם שניזהר, אך אנחנו לא ראינו אותם.

יצאנו לחילוץ רגלי, שבמהלכו השלמתי עם העובדה שמשם לא אצא בחיים.

דאגתי היחידה הייתה להוריי שלא יקבלו קבר בהיעדר גופה. המרחק מהכביש היה גדול מדי והסיכוי למצוא אותי אפסי.

מקור הכתבה