הסיפור שמאחורי הספרים: "פלוגה י' בסופה" ו- "פלוגה י' שבלב", עפר דרורי, מחבר הספרים

עפר דרורי 09.05.2019 21:24
הסיפור שמאחורי הספרים: "פלוגה י' בסופה" ו- "פלוגה י' שבלב", עפר דרורי, מחבר הספרים


הסיפור שמאחורי הספרים: "פלוגה י' בסופה" ו- "פלוגה י' שבלב", עפר דרורי, מחבר הספרים



הסיפור שמאחורי הספרים

עפר דרורי

לבקשת קשי שיזם ואירגן את הערב הזה יחד עם עפר קוך, עפר צור וקובי מצ'ולסקי אני מספר את הסיפור שמאחורי שני הספרים על הפלוגה שלנו, פלוגה י' מגדוד 79.

על הספר הראשון "פלוגה י' בסופה" כבר כתבתי, הכל התחיל בכתבה ששלחתי לעורך כתב העת "שריון" שאול נגר בשנת השלושים למלחמה – 2003. כתבתי על חוויותיי האישיות בליל הפריצה למערב התעלה בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר (1973 כמובן) בעת שהייתי במסגרת גדוד 184 תחת חטיבה 14 בקרב הקשה בחיי שממטרתו הייתה לתפוס ראש גשר בצד המזרחי של התעלה ולאפשר מעבר כוחות צה"ל למערב התעלה, ובכך לשנות את פני המלחמה. עשרים השעות האלו שהתחילו בלילה והסתיימו בשעות הצהרים שלמחרת נחרטו בזיכרוני כאירוע מכונן שלי היה ברור שממנו אני לא יוצא בחיים, פשוט כך ואפילו בלי פחד, סתם עובדה יבשה. כן היה בי צער על הורי שבגלל המרחק מהכביש לא ימצאו אותי לאחר מותי.

מכל מקום שאול נגר שהיה עורך העיתון אמר לי שיפרסם את הכתבה אבל הוא מבקש שאביא לו תמונות מהמלחמה. אוטומטית עניתי לו "מאיפה אביא תמונות? במלחמה לא הייתה לי מצלמה ואם הייתה לא הייתי מעז להביא אותה לצבא", בשנת 1973 מצלמה היה רכוש יקר שלא לוקחים אותו לחולות סיני. מכל מקום התאמצתי ואז נזכרתי בספר קטן באנגלית שראיתי באיזה שהוא מקום מיד אחרי המלחמה ובקשתי במכתב ששלחתי מסיני לאימי שתקנה לי אותו בחנות סטימצקי, כמעט החנות היחידה בירושלים שמכרה אז ספרים באנגלית. אחרי חודשיים כאשר חזרתי הביתה לחופשה מצאתי אותו על השולחן בחדרי ושם באופן מפתיע באחד העמודים האמצעיים הייתה תמונה של הנגמ"ש שלי המרוטש על ציר "עכביש". עד אז לא ידעתי שהנגמ"ש שלי זכה לכבוד הזה להיות מונצח בספר ועוד בספר שפורסם בארה"ב.

מן הון להון ראיתי שאת הצילומים בספר צילם אחד בשם Bar Am. נשמע לי שם ישראלי אבל לא הייתי בטוח, כתבתי לסוכנות הספרים בארה"ב והם ענו לי שהצלם מתגורר בישראל. סופו של עניין הגעתי לביתו של מיכה בר-עם  ברמת גן הוא איתר לי את התמונה בצ'יק (פנומן האיש הזה, מוצא תמונה אחת מאלפים בדקות והכל בלי מחשב) "ורק" ביקש שבתמורה במרכאות שאצטלם לסרט שהוא עובד עליו המביא תמונה משלו בכל יום של המלחמה ומספר את סיפורה של אותה תמונה. לתאריך ה-16 באוקטובר שבה צילם את הנגמ"ש שלי לא הייתה לו אף תמונה של חייל ולכן בלית ברירה היה מוכן להסתפק בתמונת הנגמ"ש ולשמוע את חוויותיו של מי שהיה עליו. שמחתי על התמונה אבל המחיר היה כבד, אז עוד לא דברתי על המלחמה ההיא. אחרי כמה ימים בשכנוע עדין של אשתי הסכמתי, היא במקצוע שלה (פסיכולוגית) הבינה שאת הצילום הזה אני צריך לעצמי בלי שום קשר למיכה בר-עם. אחרי שבוע הגיע אלינו הביתה מיכה שגריר שהיה הצלם של הסדרה והוציא ממני דברים שרק מיכה בעדינותו ותבונתו הצליח להוציא. מיכה שגריר הלך לבית עולמו לפני ארבע שנים בשנת 2015 ומאוד הצטערתי עליו אף שנפגשנו רק פעם אחת בביתי.

ב-16 באוקטובר 2003 בחמש  דקות לשמונה ישבתי עם אשתי מול הטלוויזיה צופים בערוץ עשר ואז המוזיקה המצמררת התחילה והסרטון בסדרה "צרובים" הופיע.

למחרת קבלתי טלפון מקותי, חבר לפלוגה שאמר  לי שהסרט בשבילו היה תיקון ובעיקר הודה לי על אתר האינטרנט שהקמתי לזכרם של שמונה עשר חללי הפלוגה והוזכר בסרט. הטלפון שלו חלחל לתוכי ובתוך עשר דקות היה בידי "טופס גביית עדות" שחיברתי ומיד שלחתי לקותי, משם הסיפור התגלגל ואחרי שנה וחצי לערך יצא הספר "פלוגה י' בסופה" שם מרואיינים כלל חברי הפלוגה שהיו מוכנים לשתף פעולה. היו כאלו שלא רצו אז ולא רוצים גם היום לשמוע את המילה "מלחמת יום הכיפורים" חלקם הרחיקו נדוד מעבר לאוקיינוסים, רק בעת  כתיבת הספר הבנתי למה.

הספר הוליד שיחות והשיחות פגישות והפגישות סרטון שאת תקצירו ראינו עכשיו, והסרטון היה חלק מהמפגש הפלוגתי עם המשפחות, זה המפגש הגדול שהתקיים ב"יד לשריון" כאן בלטרון לפני שמונה שנים ב-2011.

הכנס כפי שאתם בוודאי זוכרים היה אדיר ומאוד מרגש. לקח זמן להירגע מהחווייה שכולנו עברנו אבל לא הרבה זמן. למחרת היום קבלתי טלפון מסלו סוזן ממחלקה 2 ובפועל מהנגמש שלי באימון לוחם (2א). סלו אמר לי שלצד כל האירועים המרגשים שחווינו במפגש חסרה לו המילה "תודה" שלא נאמרה לו ולשאר לוחמי הפלוגה בסיום המלחמה.

מי שמכיר את סיפור הפלוגה יודע כפי שכבר נכתב שהיא התפזרה בין יחידות שונות בחזית סיני ובעת סיום המלחמה היו חבריה תחת יחידות לוחמות רבות במרחבי סיני. חברי הפלוגה לא חוו מסדר מסודר בסיום המלחמה בו מגיע מפקד ומסכם את אירועי המלחמה ואף מודה לחייליו על תרומתם לה. מסתבר שהחוסר הזה לא אפשר סגירת מעגל לחלק מחברינו. אמירתו של סלו סוזן אלי חידדה את החוסר הזה ובמיוחד את הצורך לתקנו כנדרש ובצדק.

בשנת 2007 פעלתי באופן אישי והמלצתי על צל"שים אישיים למספר לוחמים בפלוגה על מעשה גבורתם במלחמה, עשיתי זאת כי לצערי לא היו מפקדים אשר ימליצו על אותם לוחמים בסוף המלחמה. מאמצי אלו לא נשאו פרי בעיקר בגלל חוסר הרצון של הצבא לדון באירועי גבורה מהעבר ובמיוחד לגבי אירועי מלחמת יום הכיפורים בטענות שונות ומשונות.

במצב זה ראיתי בפנייה של סלו הזדמנות לתקן את מה שלא הצלחתי ברמה האישית לבצע בהמלצותיי על צל"שים ללוחמים מהפלוגה. הבאתי את סיפור הפלוגה בפני מפקד פיקוד הדרום האלוף טל רוסו בסיוע האלוף (מיל.) ג'קי אבן שהיה סגן מפקד האוגדה שלנו במלחמה. מפקד פיקוד הדרום האלוף טל רוסו לאחר שקרא את סיפור הפלוגה ואת המלצתו של ג'קי אבן החליט להעניק לפלוגה תעודת הערכה על פועלה במלחמה.

הטקס עצמו נקבע לערב ראש השנה תשע"ב (26 בספטמבר 2011) ושולב במסגרת ערב הוקרה למפקדי מערך המילואים בפיקוד הדרום. בטקס מרגש תוך כיבוד חברי הפלוגה עלו נציגי הפלוגה לבמה, סלו סוזן וגיורא נאור שאת סיפור גבורתו במלחמה הבאתי בסרט "כעוף החול" וקבלו את תעודת ההערכה מהאלוף טל רוסו מפקד פיקוד הדרום. לאחר מכן נקראו חברי הפלוגה גם הם לבמה וזכו ללחיצת ידו של האלוף ולתעודת הערכה.

בשנת 2017 באוקטובר, לפני פחות משנתיים, ביום הזיכרון למלחמת יום הכיפורים ראיתי בטלוויזיה סרטון על מלחמת יום הכיפורים. הסרט היה בשחור לבן וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהמלחמה שייכת מבחינתי לעבר. סרט שחור לבן, דהוי, מתאר לכאורה אירועים שלא קשורים אלי אף שצולם בסיני בחזית הדרום. אמרתי לעצמי הנה גם מלחמת יום הכיפורים הפכה אצלי למלחמת השחרור או למיבצע סיני, מעניינת, מסקרנת אבל ללא שום חיבור אישי או רגשי. סמוך למועד זה פורסמה תחרות לסיפור קצר. החלטתי שאנסה, דבר שמעולם לא עשיתי, מכל מקום כתבתי סיפור קצר דמיוני המתרחש בעתיד בשנת 2031, הסיפור עוסק בכך שאני כבר מנסה 15 שנה מאז יצאתי לפנסיה ב-2021 להשיג הסכמה של מנהל התיכון שבו למדו ילדי לקחת על עצמו את הטיפול בפלוגה י' ובמורשת שלה כולל הקשר עם המשפחות. בסיפור אני מעלה חשש שאיננו קיימים לנצח והגיל והמחלות וכאבי הגב מתריעים כי אם לא אדאג לממשיך המורשת שלנו תעלם. הסיפור הסתיים ללא סיום מעשי אבל לא היה ממש דמיוני. אכן ניסיתי לרתום את מנהל בית הספר התיכון שבו למדו ילדי לנושא אבל לא הצלחתי.

עם הסיפור הזה הסתובבתי עוד שנה ובאוקטובר 2018 החלטתי לשלוח אותו ל-YENT, שם לקח העורך הראשי יון פדר את הסיפור כאתגר אישי, שיפץ וארגן אותו כדי שיתאים למה ש-YENT אמור לייצג ופרסם אותי ממש ערב יום הכיפורים.

מעולם לא כתבתי ב YNET והיקף התגובות הפתיע אותי. במיוחד שמחתי על פניות של 3 גורמים ממערכת החינוך. המורה להיסטוריה יונתן גולדפוס מעמק חפר, המורה שרית סג'יניארו רכזת היסטוריה מהכפר הירוק ומנהל בית ספר בירושלים מרשת אמית יזהר אפגן. אחד הדברים שהפרסום הזה גרם להם הוא בקשה של אנשים שאיני מכירם לעותק מהספר "פלוגה י' בסופה".

עותקי הספר אזלו מזמן לאחר שחילקתי אותם לחברי לפלוגה, לבני משפחות הנופלים ולספריות שונות. עמדה בפני הדילמה האם לבצע הדפסה חוזרת של הספר או להטיל את המשימה על הוצאת ספרים. בירור קצר הוביל אותי למסקנה ששום הוצאה לא תמצא עניין בספר המתאר את לחימתה של פלוגה ממלחמה ישנה ב"שחור לבן" ולכן החלטתי להוציא בעצמי מהדורה שנייה.

"אם להוציא מהדורה שנייה לספר", אמרתי לעצמי, למה לא לסגור מעגל ולברר עם חברי לפלוגה היכן אנו עומדים היום ביחס למלחמה "ההיא" ולכן בקשתי תשובה לשאלה: "מה עשתה לך המלחמה?" בתקווה להבהיר לעצמנו לאן לקחה אותנו המלחמה, מהן הצלקות שהותירה בנו וכיצד התמודדנו אתן. האם נשארה "צבעונית" חיה ומשפיעה או הפכה לתמונה ב"שחור לבן".

אז מה עשתה לנו המלחמה? ועוד איך עשתה. קודם אבדנו שמונה עשר חברים, לכל אחד מאתנו יש כמה חברים שהיו ממש קרובים אליו והחוסר הזה מלווה אותנו גם היום, ארבעים ושש שנים ומן הסתם ילווה אותנו עד יומנו האחרון או עד שהזיכרון ידהה כפי שקורה לאנשים רבים בסוף ימיהם. אנו שנותרנו בחיים נושאים אתנו את הזיכרונות ואת החוויות הקשות אשר השפיעו ועוד ישפיעו על חיינו וחיי בני המשפחות הקרובים לנו ביותר. תמיד טענתי שאין מי שהיה במלחמה הזו ויצא "נקי" זה רק עניין של המקום ברצף בו אנו נמצאים. יש כאלה שהאזכור של המילים "מלחמת יום הכיפורים" מספיק להם כדי לנסוע הכי רחוק מהארץ. יש כאלה שבוחרים להתנתק מאתנו ואין בי שמץ של כעס עליהם, היה לי בעבר אבל במהלך כתיבת הספר הראשון הבנתי שהמקום השיפוטי פשוט לא מתאים ולא נכון. יש כאלה שהפסיקו לתפקד, החליפו "ים" של מקומות עבודה עד שמצאו מזור לנפשם ויש את אלה המתפקדים כרגיל (לכאורה) עד ששד המלחמה ההיא יוצא לחופשי, ואז הוא נדרש לריסון ממש כמו השד בבקבוק של אלאדין. מי שלא מכיר כלום מהרצף הזה שאני מדבר עליו פשוט לא היה שם.

הדברים שכתבו לי החברים הם בעיני דברי אלוקים חיים ונמצאים בספר לאחר שבקשתי את רשותם, אני לא מתכוון להקריא אותם כאן, תפתחו את הפרק האחרון מה עשתה לך המלחמה, כיצד היא השפיעה על חייך? בעמוד 295 ותקראו לבד, בשקט כאשר אתם במקום הבטוח שלכם ותבינו. בעיקר תבינו שאתם לא לבד, כולנו באותה סירה כל אחד וזיכרונותיו, כל אחד והניסוח שלו אבל כולנו ביחד.

כתבתי בספר ואני מקריא כאן בקול רם: "אני מודה לכל מי מאנשי הפלוגה שהסכים לחלוק את הדברים הכמוסים שלו אתנו החברים לפלוגה ואתכם הקוראים את הספר. צריך אומץ כדי לכתוב את הדברים ורבים מכם עשו זאת".

לפני זמן מה בקרתי חבר בבית החולים בירושלים. דברנו על ההווה, נזכרנו בעבר ופתאום שמתי לב ואמרתי לו שמאז המלחמה עברו הרבה שנים עד שנוצר הקשר הקיים היום, החבר טען באוזני שהכל בגלל הספר הראשן שיצא. ואני אמרתי לו תראה "הספר הראשון הביא בסופו של דבר מפגש פלוגתי גדול ב-2011. והנה הספר השני שיצא ב- 2019 מביא את המפגש הנוכחי.

אני מקווה שאין צפייה שיצא ספר שלישי כדי שנפגש שוב בצורה כזו עם המשפחות שלנו ועם המשפחות של חברנו שנפלו.

אני רוצה להודות לרעייתי אורית על הליווי המתמיד לאורך שנים גם בספר זה ובמיוחד בהערות חכמות וטובות הקשורות למהדורה הנוכחית, כולל בבחירת שמו.

אני רוצה להודות לקשי שיזם את הערב הזה כערב השקה של הספר ולצוות שעבד לצידו על קיום המפגש: עפר קוך, עפר צור וקובי מצ'ולסקי.

את הספר אני מסיים במילים האלו שאני מאוד מאמין בהם:

מאז מלחמת יום הכיפורים עברנו כאן בארצנו מספר מלחמות ולא מעט מבצעים ונראה שמילות השיר "אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שזאת תהיה המלחמה האחרונה" מתוך השיר "המלחמה האחרונה" שכתב חיים חפר לאחר מלחמת יום הכיפורים, איבדו לחלוטין את ממשותן, את השלום אפשר לקחת מאתנו ולגרום לנו לחיות על חרבנו אבל את התקווה לימים ללא מלחמות אי אפשר לקחת מאתנו. מי ייתן.

תודה לכולכם



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה