מלחמה בסימן אובדן אחי היקר

אריה מורג (אח של אבינועם) 14.12.2008 15:10
אבינועם מורדיש ז"ל

אבינועם מורדיש ז"ל


נכתב לאחר מותו של אבינועם אחי הצעיר במלחמת יום הכיפורים אוקטובר 1973 (עודכן מאי 2018)



                                                           

נכתב לאחר מותו של אבינועם אחי הצעיר.  


הוא נהרג במלחמת יום הכיפורים ב – 18לאוקטובר 1973


במחנות אבו סולטאן בצידה המערבי של התעלה.


 


מלחמת יום הכיפורים – לזכרו של אחי


1.


הבוקר הנעים, השמשי לא בישר על הבאות.


בוקר שקט, נעים ורגוע.


ההורים היו עם הילדים, ועם המשפחה.


חברים רבים התנדבו לשיפוץ המתקנים במגרש המשחקים. יום - הילד התקרב.


זה אמנם היה יום הכיפורים אבל אני הייתי בתורנות בחדר האוכל.


בקיבוץ אכלנו כבכל יום.


תדירות הצלצולים של הטלפון בישרה שמשהו רע מתרחש והשלווה הפכה מרגע לרגע לדאגה. קיבלתי הודעות, לטייסים וגם לאחרים בתפקידי מפתח בצבא.


משהו הלך והתברר לי. בתוכי.


שבוע קודם, טענתי שמלחמה תציל את עם ישראל מעצמו. המצב החברתי והכלכלי התדרדר והתערער. חשבנו שזהו ערב בחירות, שאין מוצא אחר.


כשהתברר לי שנבואתי הולכת ומתממשת, עוד הייתה בתוכי קצת שמחה.


משהו ילדותי, על כך שידעתי לנחש את מה שעומד להתרחש.


הכול באמת התרחש כפי שחזיתי, אבל לא כמו שרציתי.


בשעה ששמעתי את רעם מנועי מטוסי הפנטום מעליי חשתי כמי שעולה במדרון תלול והמדרון מתמוטט. דמיינתי כיצד נפשי התועה, מחפשת דרך בינות לסלעים המתדרדרים בדרכם למטה.


הטלפון צלצל, קוראים לדני, לצבא. כולי התרגשות.


דני השתקן, המכונס בעצמו, הצנוע, בעל ידי הזהב. עדיין ישן, שערתי. עליתי על אופניי ונסעתי להעיר אותו.


"דני, קום, פרצה מלחמה", אמרתי ובתוכי פחד שהולך וגדל.


לראשונה אמרתי מלחמה וכבר ידעתי מהי מלחמה.


חיכיתי שיקום, וכשיצא מהצריף, נעמדתי מולו והבטתי בו. התרגשתי. הוא נראה רגוע. חייך את חיוכו המבויש.


לחצנו ידיים ודמעות התגלגלו על לחיי. והוא, בשקט המיוחד שלו, עם חיוך קטן,


אמר לי: "אל תתרגש".


הוא הלך. יותר לא ראיתי אותו, הוא לא שב...


מחשבותיי דהרו דרומה. שכבה עבה של דאגות  השתלטה עליי. שני אחיי הצעירים היו כבר שם. השיתוק פשט בי.


בעיני רוחי ראיתי אותם ודימיתי שהם כבר בלהט הקרב.


שניהם קיבלו את ה"קו" של התעלה כשהוא שקט ורוגע, עם אספקה מסודרת של חבילות ומכתבים, מורגלים לשלום, לא למלחמה.


הם שם ואני פה, חשבתי. מנחש וחרד.


דאגתי, הרהורים נוגים מילאו אותי. למחרת גויסתי גם אני.


הייתי עם יחידות הצנחנים במטעי התפוחים. המתנו. לתומי חשבתי שלא יהיה בנו צורך ולמלחמה הזו נחוצים רק טנקים והם שיכריעו.


כל כך מעט ידעתי באותם ימים, על מה שכבר קרה ועל מה שעוד יקרה.


2.


אחי הבכור, איתן, נפצע מרסיס שחלף בצווארו. בבית החולים התייחסו לפציעתו כאל נס. הוא ניצל ממשהו גרוע יותר. לא עלה בדעתי שהוא יעזוב את בית החולים ויחזור להלחם כל כך מהר.


אבינועם יצא עם הכוחות הסדירים הראשונים כדי לחסום את כוחות הקומנדו המצרי. הוא פיקד על זלדה, (נגמ"ש). מטרה נוחה לפגיעה. דאגתי.


דמיינתי כיצד הזלדות, ככלבי שמירה, מזנקות, יורקות אש ואוספות את הניצולים מהטנקים שנפגעו.


דמיינתי, כיצד אחי הצעיר והתמים, תמים יותר מכולנו, זה שלשחק בכדור סל היה בשבילו העיקר, מפקד ורכוב על הזלדה ויורה. יעקב אחי, התאום של אבינועם תפעל תותחים ואלה שלחו פגזים ופגעו בריכוזי האויב המתקדם.


את איתן אחינו הבכור דמיינתי, בטרם נפצע, כשהוא מוביל את הטנקים קדימה ואלה הולמים והודפים בכוח תותחיהם. שלושתם נעים, שלושתם בחזית, שלושתם בסכנת חיים.


המתנו במטעים למעלה משבוע והמלחמה הייתה כבר בעיצומה.


גם אנחנו נשלחנו אל המערכה העקובה מדם. אחרי התארגנות קצרה, יצאנו בשיירה, למסע ארוך רכובים על שורה ארוכה של זחלמ'ים ועלינו לרמת הגולן. הזחל"ם שלי נע בראש השיירה.


עצרנו באחד מפיתולי הכביש שבשיפולי הרמה, סמוך לשני זחלמ'ים שלנו. סקרנות וחשש גרמו לי להתקרב אליהם.


פניהם היו מופנות למורד, בחזרה לארץ. טיפסתי והצצתי  לתוכו של הראשון, אימה גדולה אחזה בי. מה שראיתי היה תוצאה של מה שהותירה אחריה פצצת בזוקה חודרת שריון, שפגעה בו. היא חדרה את לוחות השריון, והפכה לכדור מתכת שהתרוצץ בתוכו. במעופו פגע באנשים. עקבות הדם שהותירו אחריהם הפצועים המדממים  היו עדיין טריות. הרגשתי כאילו הלב שלי פסק מלפעום והדם אזל מגופי, חשתי כאילו שמיכה מלאה מוות מכסה אותי ויוצרת שכבה שמפרידה ביני לבין העולם.  חזרתי אל חבריי ולא דיברתי. לא יכולתי לדבר. הלשון שלי הייתה משותקת והעולם מסביבי כאילו כבר לא היה עולמי. הרגשתי כאילו שקעתי לתוך בועה.  


השיירה שלנו המשיכה לנוע אל הרמה. חצינו כפר דרוזי ולצד הכביש הייתה מוטלת פרה שנפגעה מהפצצה מהאוויר. בטנה היתה פתוחה והמעיים היו שפוכים ומונחים לידה. חשבתי על התופת. היא לא מתפשרת ולא בוחלת גם בחייה של פרה.


תל אבו - נידה הופיע מולנו. נענו קדימה, טור ארוך של זחלמ'ים. כשעצרנו, נקראו כול המפקדים לקבל פקודה. מדרום הופיעו שני מיגים בטיסה נמוכה לעברנו. הם עטו לעברינו ונראו כמו ציפורי טרף. זיהיתי אותם וצעקתי: "מיגים סורים... כולם לרדת במהירות מהכלים". מישהו עוד הספיק לומר שאלה בכלל לא מיגים.


הספק נעלם כשמתוך בטנו של כל אחד מהם, השתחררו שתי פצצות והתקדמו במהירות לעברנו. הפצצות חלפו מעלינו בשריקה וטסו אלכסונית עד שהתפוצצו ברעש מחריש אוזניים לא רחוק מאיתנו. המפקדים, ובתוכם המג"ד המשיכו לשבת, כאילו אין זה נוגע להם ואני אומר לעצמי, זהו, אנחנו במלחמה. והחברה, הם מאובקים חיוורים ונרגשים, צופים אל המיגים המתרחקים.


לפתע חיי נראים כמשהו קטן. מעין פתיל שאורך חייו לא ידוע והוא יכול להיקטע ברגע.


הזחלמ'ים שועטים קדימה. חולפים בתוך מה שהשאירו הקרבות אחריהם.


גופות של בני אדם, חיילים, שסועות, מרוטשות, כתושות בשרשראות הטנקים. המראות קשים זוחלים אל תוך הבטן. שריפות קוצים בוערות מעלות עשן.


3.


הכול במערבולת אימה ומסביב מוות.


התנתקתי לרגע מהמראות וצילמתי תותח שלנו כשהוא יורה לכיוון דמשק.


יורה ונרתע לאחור. טבעת עשן לבן התרוממה מלועו.


המשכתי לצלם. הצילום  הרחיק אותי ויצר חיץ ביני לבין האימה שסביבי.


הגענו לגולן כדי להלחם, כולנו מילואימניקים בצנחנים, בעלי משפחות.


אני מהרהר לעצמי, הרי רק לפני שעות ספורות עוד היינו מטעי התפוחים והתלבטנו מאיזה עץ נקטוף.


ההרגשה קשה. משהו מזדחל בתוך בטני ומשתלט עליי, כל תשומת ליבי נתונה לזה.


נראה שאינני יכול לשלוט במה שקורה לי. אני המפקד של קבוצת החיילים, אני אומר לעצמי ואינני מסוגל לדבר. פי איננו נשמע לי. אני לא אוכל ולא שותה.


משהו נורא קורה לי. ההכרה בזה  מחלחלת לתודעתי.


העולם נע סביבי ואילו אני בעולם משלי.


פטונים וצנטוריונים, טנקים שלנו, פגועים, עדים דוממים לקרבות שהיו כאן. הם זועקים בצידי הדרכים בהן אנחנו חולפים. צריחים שהדף הפיצוץ העיף אותם אל האוויר נחים הפוכים על ראשם. התמונות סוריאליסטיות.  צעקה בתוכי מחפשת את דרכה החוצה ואני שותק. שהכול יגמר כבר, עכשיו. גרוני חנוק. בשביל מה כל זה, למה? אין ברירה?         


שורת הזחלים שלנו נעה לעברו של מתחם סורי נטוש, תל אל - אחמר ואנחנו מתארגנים בו להגנה היקפית. לילה.


סרחון נורא באוויר, הסורים השאירו לנו את צרכיהם והם פזורים מסביב.


אני סמל מחלקה, עליי לאסוף את החיילים ולהכין רשימת שמירה ואינני יכול. אני יודע שאני בבעיה קשה. אני מתבייש ומסתיר את מה שקורה לי. אני נמנע מלהתקרב לחברים שלי.  הם לידי אבל רחוקים. חוויה של ריחוק ובדידות גדולה משתלטת עליי. אני מפחד שיגלו שיש לי בעיה. הבושה מוכרת לי. מילדותי בקיבוץ, הייתי מתעורר ומגלה שהסדינים רטובים, שאני רטוב...


העייפות גדולה. אני בתוך הבועה שלי, חושש ממחר. מה יהיה אם הסוד יתגלה?                                                       


בסופו של דבר יש רשימת שמירה. כולם להוציא השומרים נרדמים.


בוקר חדש עולה, רעם התותחים נשמע מרחוק. כמויות גדולות של פגזים נשלחות לעבר הסורים. אנחנו עומדים המומים על התל. דקות ספורות לפני השעה 5. משהו נורא קורה.


שריקת מנועיהם של מטוסי הסקייהוק שלנו נשמעת. הם באים מכיוון מערב, נפרשים כמניפה ומתארגנים לתקיפה.


תזמורת המלחמה רועמת. אש נ"מ סורית נורית לכל אורך הרמה והיא נראית כמו וילון בגוונים של אדום כתום וצהוב והוא יוצר קו אופק לכל אורך הקו במזרח.


אני עומד ומסתכל במופע אימים, עיניי פעורות ואני שותק. זהו קרב לחיים ולמוות. המטוסים  שלנו באים ולקראת  התקיפה, הם פותחים מעין מניפה רחבה. הם שוברים את כיוון טיסתם, פונים מצפון לדרום ונכנסים אל תוך וילון סבוך של כדורי האש הנורים ללא הכוונה אל השמים.


 בזה אחר זה הם יורדים אל המטרות ונפגעים. חלקם מנסים להשתחרר מלפיתה חזקה של צבת בלתי נראית בנסותם לטפס ולמשוך את עצמם למעלה לאחר שהנמיכו אל תוך המטרות מכוסות האש ולטוס בחזרה לשטחינו.  חלקם אחוזי אש ועשן והם מאבדים את יכולתם לטוס ונופלים אל הקרקע הטרשית.


 והטייסים: גברים צעירים, הורים לילדים שלפני רגע  קיוו וחלמו.


אולי אני מכיר אותם?


 


4.


זהו מאבק להישרדות. אולי האחרון?


הם עדיין חיים ואולי עוד רגע כבר יהיו שבויים , אולי הרוגים או פצועים? כיסא המפלט תלוי על מצנח, מיטלטל בגובה לא רב. אש נורית לעברו. דרמה. התחושה מקפיאת דם ומשתקת.


מסביב מהומה. אני משוטט לי בין  ובתוך העמדות הסוריות הנטושות, באחת מהן, אני מוצא ציורים שהשאיר אחריו חייל סורי מוכשר, תמונה של אישה אהובה ויפה ולידה שירים שהוא  כתב לה. תמונות של ילד קטן מפוזרות בין חפציו ל חייל סורי אחר.


בבונקר אחר, בונקר המפקד פזורות תוכניות ההתקפה המתוכננת על ישראל, התקפה קרה ורעה. מונחים שם גם מדי זווית. על המפות מסומנות מטרות וטווחים, צוירו חיצים כשהם מכוונים אל המטרות, ישובי הצפון.


אלה לא חיצים תמימים.     


השעות חולפות. למרגלות התל נעות שיירות של כלי רכב שלנו, אנחנו צופים על הכול מלמעלה ומחכים לפקודה שתבוא.


אנחנו כוח למשימות מיוחדות.


לקראת הצהריים מתחילות התלחשויות על כך שאנחנו עומדים לפשוט ולכבוש הערב את תל - שאמס. אמרו לנו שהיו התקפות של השריון שלנו על התל, התקפות שנכשלו ושהיו נפגעים רבים.


הפחד זוחל ועולה בעצמותיי. פחד גדול שהולך ומתעצם.


המחשבות על שני הילדים הקטנים שלי מציקות לי ואני מנסה להרחיקן בחוסר הצלחה.


זה ממש טרוף אני חושב, מה יגידו לילדיי אם אפגע?   


אני מרגיע את עצמי: זה ברור שלא יקרה לי כלום, אם כן, אז למישהו אחר!


מישהו שומר עליי. 


 


השמועה עוברת בינינו. הולכים לכבוש את תל – שאמס.


הפקודה כבר ניתנה, פקודה חטופה ואנחנו בדרך. נאמר לנו שהשריון לא הצליח ולכן אנחנו נתקדם ובחסות העלטה נפשוט על התל מצד דרום ו"נראה להם". הידיעה שהשריון נכשל ערב קודם מעלה את רמת החרדה. אנחנו בטוחים שהארטילריה תיתן ריכוך חזק לפני שנגיע לפאתי היעד וסומכים על המזל.


אני, אני רוצה לראות את זריחת השמש למחרת.


בתוך הזחל"מ שקט מקפיא. כל אחד מכונס בתוך עצמו, עם מחשבותיו והרגשותיו הפרטיות. יש שמנצלים את הרגעים האלה לשאיפת סיגריה, עמוק אל תוך הריאות. מתעורר ויכוח נצחי בין החבר'ה: "מותר או אסור לעשן בזחל"מ?"                                                          


מגיעים. עוצרים. שקט. יורדים. ההתקדמות שקטה. אני מנותק, פוחד. צללית התל לפנינו.


אנחנו, הצנחנים הגיבורים, נעים בחסות החשכה אל התל הנשקף אלינו מצפון.


הירח מסנוור, הוא במחציתו.


המשטח ישר, בזלתי. ההתקדמות בין סלעים גדולים, בולדרים. בודאי רואים אותנו מהתל, חולפת בי מחשבה, מה שלפנינו חשוך, הירח לרעתנו.


ההתקדמות שקטה. חסר שנתגלה... אני מוביל כיתה שנעה בראש אחד הכוחות מימין.


ולפתע קריאה: "מן הדא". צרור יריות ארוך קורע את השקט. אנחנו נצמדים לרגע אל הקרקע. צרור נוסף, כדורים שורקים ונתקעים באדמה, בינינו.


 


5.


מישהו צועק: "נפצעתי, נפצעתי", הקריאות מקפיאות את הדם. אנחנו משתופפים רגע ומחכים. הפציעות קלות. המ"מ יוצא לאיגוף מהיר משמאל ויורה צרור קצר.


האש משתתקת.


נשמע קולו של מנוע במאמץ. משאית מתקרבת באטיות לעבר התל ועליה חיילים סורים שלא יודעים שהיעד מותקף. הם מבינים שמשהו קורה וקופצים ממנה. הם רצים אל התעלה שבפאתי היעד, וחלק מאיתנו כבר נמצאים שם. מישהו יורה בהם. המרחק מימני קצר. חלקם נפגעים. השמים מוארים בפצצות תאורה שנורות ממרגמות שבחיפוי. אנחנו נעים במהירות אל עבר היעד. יורים עלינו פצצות מרגמה, והן נופלות סמוך לנו. מפחיד. אנחנו נכנסים אל התעלה  הראשונה ומתקדמים בה, משוכנעים שנפגוש חילי אויב כי אנחנו גלויים והם במסתור, אבל די מהר אנחנו מבינים שאין אף אחד על היעד. תחושה של רווחה משתלטת עליי. הפחד מתחלף בהקלה גדולה. אנחנו אוספים את הכוחות ומתפקדים. ברור לנו שהתל נעזב זמן קצר בטרם הגענו. נס, אני אומר לעצמי. אנחנו מחכים להפגזה מסיבית שתתחיל מייד ואכן, היא מתחילה. הפצצות נוחתות לידינו, בינינו. רק נס ישאיר אותנו בחיים, חולפת מחשבה במוחי. כך זה נמשך במשך כל הלילה. אני שוכב בתעלה חפורה, לא עמוקה ורסיסים לוהטים ניתזים מדי פעם ומאיימים על חיי. הם פוגעים בדפנות התעלה ולא בי. קיר התעלה מתמוטט.


אני נרדם בעיצומה של ההפגזה. חוסר האונים שולט.


עם עלות השחר אני חי.


טור של טנקים נע מהצומת למשימה חדשה. הלילה אנחנו פרצנו בשבילם את הדרך, במקום שבו הם נכשלו יום קודם והטור ארוך מאוד. אחד הטנקיסטים שלמרגלות התל פותח עלינו באש מקלע.


אנחנו מקבלים הודעה להתחיל להתקפל לכיוון הצומת ואנחנו נוטשים את התל האסטרטגי.


מיקומו הגיאוגרפי של התל וגובהו, מקנה לו חשיבות רבה. הוא שולט על שטחים נרחבים מאוד.    תחת מטח פצצות שלא פוסק לרגע ונמשך כבר כמה שעות, אנחנו נחלצים משם. אנחנו עולים על זחל"מים, נהוגים בידיהם של נהגים אמיצים שמקדמים אותנו אל נקודה שולטת מעל צומת קרובה. איתנו כמה סורים שבויים, שנשלחו עם רכבם אל התל ושם


נתפסו. מישהו כנראה התעצל או שכח לומר להם שלא ייסעו כי הסורים נסוגו משם. כבר היו דברים מעולם, אני מהרהר.


ההפגזה המדויקת עלינו נמשכת. התל כבר מאחורינו. לאחר שכיבה מתוחה תחת הפגזה שלא מראה סימן שתיגמר, אני ועוד כמה חיילים, קמים, ומתחילים ללכת זקופים בין הפגזים. אנחנו חוצים שדה מעובד שסוקל מאבנים, במטרה להגיע אל הצומת, שם מתרכזים הכוחות.  


"מישהו צופה בנו, איך יתכן שהארטילריה מלווה אותנו בדיוק כזה?" אומר מישהו.


כוח סריקה שנישלח, מגלה ותופס, בתוך מבנה קטן ששולט על השטח, קצין סורי. הוא זה שטיווח עלינו את האש.  בצומת מחכים צלמים, הם עטים עלינו. לא שואלים דבר, מצלמים. הפנים שלנו אומרות בודאי הכול.


זה משחק אכזרי. התמונות חשובות.      


אנחנו מתארגנים לנסיעה. חוזרים אל תל אל - אחמר. שהיה לנו לבית 24 שעות קודם. נוסעים הביתה. בדרך אני מבחין בחייל סורי שיצא ממחבואו. בידו פיסת בד והוא מנפנף לנו שנאסוף אותו. השיירה עוברת. אנחנו מתעלמים ממנו ומשאירים אותו שם. "הוא עזוב בשטח ורק התושייה שלו תעזור לו", אני אומר לזה שלידי.


 


6.


תל - שאמס בידינו.


לרגע אני מתמלא בסיפוק. מחשבה עולה בי, השתייכתי לכוחותינו שכבשו שטח לטובת מערך ההגנה של ישראל.


אנחנו מגיעים אל התל שלנו. מחכות לנו חבילות מהבית, גרביים נקיות ותחתונים. חוזרים להיות בני אדם. אני חולץ את נעליי ונכנס לתוך בונקר עזוב. במרכזו עומדת חבית מלאה במים. הסורים השאירו לנו אותה. אני שוטף את פניי מנגב עם הגופייה שלי ומתכרבל כעובר. שינה עמוקה נופלת עליי.


התעוררתי די מהר, הסירחון שעלה מהתעלות והחפירות חדר לאפי. לא יכולתי להמשיך לישון. החיילים הסורים השאירו את צרכיהם בכל מקום ועכשיו כשהשמש עלתה, התגברה גם הצחנה. חשבתי עליהם, הפצצות חיל האוויר אילצו אותם להתחבא מתחת לאדמה. הרגיעה מאפשרת לי להרהר במצב שבו אנחנו נמצאים.


החברה מדברים, מעלים שאלות, ספקות. השאלה שחוזרת על עצמה: "לשם מה?"


מנתחים ומנחשים שמועות.


המנוחה בתוך מוצב של האויב נפסקת ברגע אחד. ארוחת הערב שהתכוננו לקראתה מופסקת ובהתראה קצרה אנחנו עולים על הזחל"מים בדרכנו לקלעה.


תנוחה של החבר'ה בעת הנסיעה איננה דומה לתנוחה של לוחמים בתנועה לקראת קרב. רוב החבר'ה שומטים את ראשיהם אל בין ברכיהם ותופסים תנומה.


תל - קלעה הופך לביתנו. גבעה חשופה וטרשית, שעליה מספר קטן של אקליפטוסים, קלעה של ששת הימים תהיה עבור גדוד הצנחנים שלי לבית.


רחוק מקו האש הקדמי בו היינו עוד הבוקר, אנחנו שומעים ממקומנו את הדי הירי, אבל עכשיו זה שונה, אנחנו כבר לא שם.


בחסות החשיכה ירדנו לקיבוץ להבות הבשן כדי להתקלח. בהזדמנות אנחנו מקבלים גם ארוחה. חברי הקיבוץ טורחים למעננו, חלקם עומדים ומסתכלים בנו, מנסים לנחש על פי מבע פנינו את מה שעבר עלינו, לא שואלים. אנחנו לא מדברים.


אף אחד מאיתנו לא משתף במה שעברנו רק לילה קודם.  


אני ממלא גלויה ושולח דרישת שלום הביתה. אגב כך ניתנות לנו שעות מנוחה ואני רובץ על הדשא, נקי ושבע ומחשב לעצמי מתי שוב אהיה בבית.


האם אחיה? אני לא רגוע, יש בי חלק שחושש מאוד מהתפתחות הדברים.


אני מתחיל להבין שהשאלה אם אחיה, איננה בידיי אלא בידיהם של גנרלים.


תאבי כוח ושליטה.


אבל גם הגנרלים,  הם בס"ה כלים בלוח השח הגדול של החיים.


והחיים, הם מעין להטוט מטורף.


אנחנו צופים בו ועדים לו בשעות גורליות אלה.   


הנושא המדובר עכשיו בינינו, היא השאלה, האם הצבא הסורי נשבר או לא?


הקריינים ברדיו נשמעים מעודדים, האם הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים?


אין ספק, הדברים מתחילים להראות טוב יותר, הסורים נחלשים.


נשברים?


זו לא מלחמת ששת הימים. זאת לא מלחמת בזק.


היום הגיעה אל התל שלנו בקלעה, מחלקה מהגדוד שנשארה לשמור על תל – שאמס כשעזבנו. הם סיפרו שלאחר שעזבנו אותם, נעו לעברם כוחות רגלים סורים מתוגברים בשריון, במטרה לכבוש את התל. זה נשמע קשה. אני לא אומר מילה אבל בתוכי עולה


 


7.


חשש גדול לקראת הבאות. החברה סיפרו שארטילריה סורית נחתה עליהם במדויק, אבל הם לא נשברו והדפו את ההתקפה. שוב נס.


בשעות הצהריים מופרת אווירת השלווה שנכנסתי אליה.


קוראים למפקדים לקבוצת פקודות ונאמר לנו שעלינו להתכונן במהירות לקראת יציאה לפעולה. אין פרטים נוספים והמתח רב. מגיעה משאית ואנחנו מקבלים תגבור של משהו חדש, לא מוכר, טילי לאו. הידענים שצצים ברגע כזה, אומרים שהטילים הגיעו אלינו רק עכשיו ברכבת האווירית מארה"ב. הידיעה שאמריקה נמצאת מאחוריי, מעודדת אותי אבל החרדה גדולה. קוראים לנו ללמוד כיצד לתפעל את הטיל. אני לא מבין כלום ואין לי אומץ לומר. אני סמל מחלקה, אז נותנים לי טיל. הוא מפחיד אותי.


אינני יודע מה הקדימה ומה האחורה שלו.


אנחנו עולים על הזחל"מים. התנועה של הכוחות מתנהלת בציר מוכר.


ציר של הרס רב ומוות.


שיירות של טנקים חרוכים בצידי הכביש. טנקים שלנו עומדים דוממים, פגועים, עדות לאימה שמשוטטת כאן.


אנחנו בדרך להתארגנות לקראת המבצע. אומרים שהולכים לתקוף את אום - בוטנה.


זה יעד שמשתרע על שטח עצום.


בתוך הזחל"ם שקט. שקט של פחד וחרדה.


מחשבות על הבית שלי, על אשתי וילדיי הקטנים, ממלאות את ראשי והם נראים לי כ"כ רחוקים. טור הזחל"מים ארוך מאוד. אנחנו נעים קדימה בשקט ובביטחון. חולפים ליד מוצב ישראלי שנעזב וחוצים את קו הגבול הסגול, הקו שנקבע במלחמת ששת - הימים.


חושך. רק אורות חתול דולקים. אנחנו משתדלים שלא לעורר את תשומת הלב של האויב. אנחנו יודעים שהסורים צופים בנו מכל מקום גבוה, החרמון בידיהם מאז פרוץ הקרבות.


עוצרים. ניתנת פקודה שקטה: "לרדת ולהסתדר לאורך הדרך לפי הכוחות"


לכולנו יש מעילים, למדנו כבר. בתל - שאמס קפאנו מקור. הפעם אנחנו מוכנים לו ונצטרך לסחוב משקל נוסף.  אנחנו מסתדרים בשני טורים, כורעים ברך ומחכים לתנועה.


לי יש הרגשה שכבר הייתי בסרט הזה. אני מוכן יותר וקצת יותר בטוח.


אני רגוע. המשברים של הימים האחרונים מאחוריי. מאוד שקט מסביב. אין קולות.


רמת הגולן דוממת. כמו חיה ענקית היא רובצת לה בשקט ומחכה למשהו.


אנחנו הולכים. דרומה. הירח עוד לא עלה והראות מוגבלת. בינתיים זה לטובתנו.


מישהו אומר: "הוא יעלה ברגע הפחות מתאים ויחשוף אותנו לאויב".


הצעידה די מהירה. עשרות צנחנים בתנועה. שקט. לפנינו המג"ד אלישע וסביבו אנטנות רבות של מכשירי הקשר.


פלוגה א'  ופלוגה ב' ו- ג' נעות מקדימה. אנחנו, פלוגה ד', בסוף.


אני רוצה לחיות. כולנו רוצים. לא מדברים. אני חושב על הדרך חזרה.


לא כולם יחזרו, אני חושב.


מי?


הדרך טרשית. אנחנו הולכים קרוב זה לזה. הראשונים עוצרים מדי פעם, מתכופפים ובודקים את הדרך שלפניהם. יש חשש ממארב. סורקים מחפורות ונקודות חשודות.


עדיין שקט. אנחנו קרובים ליעד. לפי התכנון, לפנינו עוד 45 ד' עד שניפתח באש.


"הפלוגה שלכם בעתודה", אמרו לנו בפקודה.


"אתם, תמשיכו אל היעד רק לאחר כיבוש הכפר ותשתלטו על עמדות התותחים".                                      את השקט קורע לפתע רעש מחריש אוזניים. הארטילריה שלנו יורדת על היעד הסורי.


8.


הפצצות קרובות. בהלה אוחזת בי. ההפגזה צפופה. נדמה שהאש הסורית הנגדית, מצליחה לשתק סוללה שלנו. אני דואג לשלומם של התותחנים שלנו. כמה מהם נפגעו?


אנחנו ממשיכים לצעוד אל היעד וההפגזה שלנו נעשית צפופה יותר ויותר.


הביטחון חוזר אליי. אני מתפלל בליבי שהם יברחו ואולי כבר ברחו?


 נשמעות יריות. מאיפה? שלנו? שלהם?


"זו משאית סורית שהובילה תחמושת וקיבלה פגיעה ישירה", אומר מישהו. השטח בוער. מניפות של תחמושת בוערת מתפזרות לכל עבר. הד ריסוק הפצצות שיורים התותחנים שלנו לסיוע נשמע חזק יותר ויותר והפגזים מתפוצצים ממש סמוך אלינו ולפתע, החיפוי נפסק. אנחנו נעצרים. פלוגות ב' וג' מתפצלות וכל אחת מהן פונה אל היעד שקיבלה.


אנחנו נעים אל המחפורות והתעלות. שומרים על שקט. משתדלים לא להתגלות.


מקווים שתשומת הלב של האויב מופנית אל רעש הארטילריה.


פתאום, פיצוץ אדיר. רשף אש ממש לפניי. מטרים בודדים מימני נשמע רעש חזק מאוד. ברגע הראשון לא ברור מה קרה. פצצת אר.פי.ג'י נפלטה לאחד החיילים. היא  חורכת קצת את אלה שמאחוריו. הפצצה טסה לה קדימה אל האופק. שובל אש מאחוריה והיא אובדת לה מאות מטרים קדימה. אנחנו בהלם. בדיקה מהירה מעלה שאף אחד לא ניפגע.


אנחנו חוששים שהתגלינו. "אשכנזי פלט פצצה" לא הקשיב להוראות וחיבר את התקע.


התאג"ד נע ממש מאחורי הפלוגה שלנו. הרופא איתם. הוא הצטרף אלינו רק הלילה, שעות ספורות לאחר שהגיע מארה"ב. 


אכן, התגלינו.


הקרב מתחיל לפתע. ללא כל הכנה. כמו לפי שריקה של שופט לתחילת המשחק, רק שכאן כל רגע יכול להיות הרגע האחרון לכל אחד מאיתנו.


לפנינו מתנשאת לה גבעה. אנחנו מתקדמים אליה במהירות. נשמעת מראש הגבעה קריאה חזקה של סורי שנבהל: "מין האדא"? הלב שלי פועם בחוזקה. מישהו צורח מתוכי: זהו, זה התחיל.


חייל סורי מטומטם, שואל אותנו לזהותנו. הוא היה צריך לירות בנו צרור אחד ארוך ולחסל את כולנו. היינו כל כך צפופים, הפוך ממה שמלמדים.


ככה זה במצבי לחץ, כבר גיליתי שהצפיפות מעניקה תחושת בטחון.


אורי המ"מ פועל במהירות, הוא מכוון ויורה פצצת ררנ'ט  לעברו של הסורי. הסורי וחברו שהצטרף אליו בינתיים מושתקים. חוליה אחרת, מאגפת את הגבעה משמאל, מטפסת אל העמדה שמעלינו ומטהרת אותה.


לכל אורך המסע אל היעד אני שומר מאחור, מאסף. זאת אחריות גדולה, שמו אותי לשמור כדי שלא נהיה מופתעים מאחור.


תשומת הלב שלי נדרכת פתאום. קולות תנועה של הליכה מהירה נשמעות מטרים ספורים מימני. אני מסתובב, כורע ומתבונן. אני רואה שורת חיילים שנעה בשקט ובמהירות ממערב למזרח. מטרים ספורים ממני. ההפתעה גדולה מאוד, מקפיאה. עשרות חיילים. הם נעים בחיפזון, ללא דיבור, האם אלה סורים?  האם הם נסוגים?  האם כדאי לירות לעברם?


אני מעביר הודעה קדימה על מה שראיתי. הם התרחקו בינתיים. הפקודה עוברת לאחור: "לא להסתבך ולא לפתוח באש"


אני חושש שהם יעשו לנו איגוף. אני דוחק הצידה את המחשבה המטרידה הזאת ממני והלאה.


 


 


9.


הטיהור של העמדה מעלינו הסתיים ואנחנו ממשיכים להתקדם בזהירות ובשקט אל עבר הכפר. נשמעות יריות ממקומות אחרים, הפלוגות האחרות נתקלות באויב. אנחנו מגיעים לחומת אבנים נמוכה. פצצות תאורה מאירות את השטח כולו ואנחנו נשכבים.


אנחנו נצמדים אל הקרקע. התאורה נעלמת ואנחנו קמים וממשיכים לצעוד.


הגענו למרכז הכפר. אני עומד על הכביש שחוצה את הכפר ממזרח למערב. לידי עומדים הסמג"ד, המג"ד ומספר קצינים נוספים. רעש וחריקה של שרשראות טנקים נשמע מכיוון מזרח. מישהו שואל את אלישע המג"ד, "מזה?" והוא משיב בשקט הבטוח שלו: "זה טנק שלנו" הטנק מתקרב ועוצר כמה מטרים מאתנו. מאחוריו מתקדם טנק נוסף. מנסים לקרוא לו ברשת הקשר אבל הוא לא עונה. אחד הקצינים עוד מספיק לומר": אנחנו אמורים לקבל תגבורת של כמה טנקים, אבל לא ברור מאין הם אמורים להגיע." 


 הטנק הראשון מתקדם קצת וירקוני הסמג"ד, איש גבוה במיוחד נעמד במרכז הכביש ומסמן לו לעצור. הטנק נעצר ממש ליד רגליו של ירקוני ומהצריח יוצא מישהו.


כולנו דרוכים. הירח רק החל להאיר והוא מאחורי הטנק. אנחנו רואים צללית.


נשמעת קריאה בערבית: "מן הדא?" אני קופא במקום, ביני לבין הטנק מטרים ספורים. הטנק ממהר לירות, והפגז עובר בינינו מבלי לפגוע באף אחד. ההדף עצום, מפחיד.


מולי עומדת מפלצת מטילת אימה. מי מפחד יותר, הם או אני?


אחד הקצינים צועק: "נשק אנטי טנקי, קדימה, למי שיש לו טיל, שיבא. לירות בטנק!".


אני קרוב מאוד לטנק, אבל משותק. גם אין לי מושג איך לתפעל את הטיל שבידי, אני הופך אותו מצד לצד. מתקשה להחליט.


פחד ובושה משתלטים עליי, אני פוחד לטעות ואני מעביר אותו לאחד החבר'ה שלידי.


מטרים ספורים מימני חומת אבנים נמוכה. אני מתכופף מאחוריה ופוגש שם את יואב, איש שעוסק בפיתוח אמצעי לחימה סודיים ביותר. באותו רגע, אני בטוח שאלה הרגעים האחרונים שלי ושלו. אנחנו נצמדים בפחד אל הקרקע הטרשית. "תגיד, אין לנו אמצעים כנגד מצבים כאלה?" אני שואל. מרגיש כמו ילד חסר אונים וחסר ישע.


ניסיתי לשאוב ממנו עידוד ובטחון אבל הוא שתק.


הניסיון לעצור את הטנקים  מטרים בודדים מאיתנו נמשך.     


מישהו נפצע, כנראה קל, פותחים אלונקה ומעבירים אותו לטיפול. אני שומע קולות ירי של קלצ'ניקוב, לא ברור מאיפה. יש עוד נפגעים והם מטופלים על הכביש. אחד מהם עם תחבושת לבנה על החזה, משכיבים גם אותו על אלונקה. חברה יורים את הטילים ממרחק קטן אל הטנק אבל הטנק איננו עוצר והוא ממשיך להתקדם במורד הכביש אל כיוון הפצועים. מהמקלע שלו נורית אש. אני מתרומם מעל המחסה ורואה שהאש לא מכוונת. הטנק מתקדם עוד כמה מטרים ועוצר. המקלע של הטנק השני  שגם הוא מתקדם מדויק יותר. הוא נפגע ונעצר.


צפונית אלינו, מתנשאת גבעה, אני שומע משם צעקות. צועקים שישנם שבויים. אני הולך לשם. לבד. אני מטפס על גבעה, חושך. אחרי זמן מה אני מוצא את עצמי בפתחו של בונקר. לא חולפים כמה רגעים ומתוך הבונקר עולים בזה אחר זה חיילים סורים.


ידיהם מורמות. הם מתחננים על נפשם.  שפתיהם ממלמלות משהו, כנראה תפילה.


אני מורה להם לשכב אחד ליד השני. הם מצמידים את כפות ידיהם כשראשם בין הידיים אל הארץ ומודים. מודים לאלוהים שחס עליהם.


 אני סופר אותם. הם 12 או יותר. אני חושב לעצמי שהם עושים טעות. מי היה מוציא אותם מהבונקר? למה הם מסגירים את עצמם?


 


10.


לפני רגע, הם היו מוגנים בעמדת בטון מבוצרת ויכלו לפגוע בנו בקלות. מגיעים עוד חבר'ה שלנו אחרי שסיימו סריקה ברחוב שלמטה, ביניהם חובש. עוד שבויים יוצאים והם רוכנים על האדמה, הם על ברכיהם וידיהם על הארץ. הם מברכים. חושבים שניצלו.


מסביב רעם של פיצוצים ומטחי ירי. בוהק הפיצוצים מסנוור את העיניים. באוויר יש תחושה של התרגשות ופחד.


ממקום כלשהו מגיע אשכנזי, אחד החיילים שלנו, זה שבעת ההתקדמות אל היעד פלט את האר.פ.ג'י. לפתע הוא צועק:"לזוז, אני יורה!!!". בהלה אוחזת בי. אני משותק. אני עומד, סביבי שוכבים השבויים. ישראל אשכנזי, עומד כמה מטרים מימני ומתחיל לירות. הוא לא מבחין בי. ביני לבינו יש תעלה. הוא לא מבחין בכלום. הוא אחוז תזזית.


הוא יורה צרור ארוך. הכדורים פוגעים בשבויים חסרי הישע. אני שם ואני לא יכול לזוז. אני מנסה לצעוק לו ולא יכול.


חוט טלפון עוצר אותי בחזה או בצוואר. אני תפוס.


המצב נעשה חמור בהרבה כשלפתע הוא צועק:"אני זורק רימון!!!". זה רגע של פחד לכולנו. מי כאן האויב ומי הידיד? ברור לי שאני עומד להיפגע. שזה הסוף.


מישהו יוצא מבין השבויים, הוא פצוע. אני מבחין בו לראשונה. לא ברור מתי התערבב ביניהם. לפתע הוא צועק: "מה אתה עושה?". בקולו אימה.  זה קצין שלנו שלא הספיק לצאת משם. יותר מאוחר מתברר שאחת מאצבעותיו נכרתה. יצא בזול אני חושב.


הרימון לא נזרק.                  


הפגזה סמיכה מתחילה ליפול על ראשינו.  נפץ הפגזים דומה לאלה שנפלו על ראשינו


בתל - שאמס. אנחנו בתוך התופת. בכול עוצמתה. אין לי עניין בשבויים, שחלקם נפגעו.


אני ואיתי חיילים אחרים שמתקבצים ממקומות שונים, מחפשים לעצמנו מחסה. תותחי נ.ט יורים בכינון ישיר, הפגזים שורקים וחולפים הלאה. אני תופס מחסה מאחורי קיר של בית. מישהו השאיר שם תרמיל עם פצצות מרגמה 52". אנחנו כבר לא כוח מאורגן, מחפשים מחסה. אני רואה חבר'ה שחוצים בריצה את כיכר הכפר והכול מסביב בוער. הכיכר מטווחת ע"י מרגמות והפצצות נופלות שם. פגזים נתקעים בשריקה בקירות הבתים. האדרנלין זורם בעוצמה רבה וההתרגשות רבה. התרמיל עם הפצצות שמצאתי קודם מכביד עליי. לפניי דילמה, האם להניח את התרמיל הארור הזה, או לגרור אותו איתי.


 אני מחליט להמשיך ולנוע איתו. אין איתי מרגמה ולכן אין בפצצות תועלת. הוא מכביד עליי את התנועה. אני מחפש מחסה.


אני חוצה לבדי את הכיכר ונצמד לקיר של בית בצידו השני. התפוצצויות פגזים מאיימות עליי מסביב. אני נכנס לתוך מחפורת, נמצאים שם לא מעט חבר'ה, כולל המ"מ. כולנו שוכבים. תופסים מחסה. הפצצות מתרסקות מעל ראשינו ואנחנו לומדים להכירן. לכל אחת רעש מיוחד. 'אני מרגיש עכשיו מיותר לגמרי בתוך המלחמה הזאת'


המחשבות עולות לראשי:'אם אמות, גורל המלחמה הזאת לא ישתנה בין כה וכה אבל ילדיי יישארו יתומים', אני מבקש מאלוהים שישמור עליי ומתפלל לא להיות במקום המקולל הזה, מוכה האש. ההפגזה עלינו מטווחת היטב. הפגזים נופלים באשכולות ומתפוצצים מעלינו. כל האזור של המחפורת מוכה באש חזקה. מתעוררת שאלה על הצורך בתצפית אל מחוץ למחפורת. סאלח, "כורדי" קראנו לו, איש יקר ואהוב במיוחד, לא מחכה לסיכום והוא יוצא אל מחוץ למחפורת. 'מה עובר עליו שם?'


הוא צופה החוצה מתלולית עפר שמעלינו. מתכסה באבק מהדף הפיצוצים והעיקר, נשאר בחיים. התופת נמשכת. פגזי נ.ט שורקים מעלינו ונתקעים בקיר אי שם. ההפגזה נעשית יותר ויותר צפופה.  


11.


ברור לכולנו שמישהו צריך להתחלף עם סאלח. 'אני סמל המחלקה וטבעי היה שאצא אחריו או אקבע מי יוצא' שתקתי.


אל פלוגת המילואים הזאת הגעתי מהסיירת ומאחוריי כבר היו לא מעט רגעים שבהם פגשתי את האויב. פגשתי בו בירדן, בסיני, במארבים והיתקלויות רבות.


הפעם הפחד שיתק אותי. עם הפחד גם עלתה וכבשה לה מקום, הבושה.


לא יכולתי להוציא מילה מפי. רציתי ופי לא דיבר. גם כשהגיע תורי לעלות לתצפית, כולם כבר עלו. לא זזתי. נתקעתי. סאלח הביט בי ושתק ושוב עלה לתצפית.


חישבתי כיצד להעלם. התביישתי.


ראיתי לפניי את פניהם של ילדיי הקטנים.


בתוך רעש הפצצות ופגזי התותחים שחלפו בשריקה מעלינו, התחיל דיון אם כדאי שנעבור למקום אחר.


בינינו שכב לו שבוי. מישהו לחש לעצמו: "הוא יותר מוגן מאיתנו". השבוי הסורי אמר: "לא רחוק מאיתנו יש מקלטים טובים בהם נוכל למצוא מחסה טוב יותר מהמחפורת.


אבל יתכן ומסתתרים בהם חיילים סורים".


נשארנו שם.


כשהכול נגמר, שמענו שחלק מהחבר'ה מצאו לעצמם מחסה במקלט כזה ושהיה להם מזל גדול. הם סיפרו שפגז נ.ט פגע בפתחו של המקלט בו הם הסתתרו. איש לא נפגע אבל הבהלה הייתה גדולה.


לבסוף יצאנו מהמחפורת. נענו על הכביש שחוצה את הכפר. הרגשתי כמו תרנגולת שנמלטה מכלוב בדרכה לשחיטה.


ממזרח שמענו תנועת זחלים. 'זה הכוח שאלישע התכוון אליו קודם'. אני אפילו לא יודע כמה זמן עבר. הכוח מתקרב על הכביש ממזרח. מאותתים להם באור זיהוי כוחותינו. אני מנצל את ההזדמנות כדי להפטר מהתרמיל עם פצצות המרגמה שמצאתי ואני גורר איתי ללא צורך. 'ממילא אין לי מרגמה וגם הסיכוי להשתמש כעת בפצצות נראה רחוק'.


הזחל"ם מאט קצת את נסיעתו, אני מוסר את התרמיל למישהו. "סע" צועק מישהו. "הכביש מטווח". הזחל"ם ממשיך בנסיעה. שנייה אחר כך, מתפוצץ פגז על הכביש. לשיירת הזחל"מים שמגיעה אחריו, אנחנו צורחים לא להתעכב. הצעקה: "ת..מ..ש..י..ך" מהדהדת בין פיצוץ אחד לשני. אנחנו דואגים וחרדים לשלומם של חברינו שהגיעו                                                 כדי לחלץ אותנו. אני עולה למקום גבוה כדי לראות את השטח, לא ניתן לראות מימנו את הכביש. רק ענני אבק. הם חוסמים את הראות אל הכביש.


הפצצות יוצרות זוהר גדול ואיתו מגיע הדף איום ונורא.


יש בתוכי הרגשה חדשה, טובה. 'למרות הכול אני חי וקיים וכלום לא קרה לי עדיין'.


לפני שהשחר עולה, נשמעות קריאות, כאילו מעולם אחר: "להתקבץ אל הצומת".


הצומת מטווח וכל רגע מתפוצצת בו פצצה. הרעיון להתכנס לשם, נשמע טיפשי, לא חכם. אני רוצה שהלילה הנורא הזה יהיה כבר מאחורינו.  קצתי במקום הזה. אנחנו ממהרים למלא את הפקודה.


עדיין לא ברור מה קורה. 'כבשנו ומה עכשיו, נוטשים?'


למרות המחשבות והסיכונים, אנחנו מתקבצים מכל הכפר הזה וממהרים אל הצומת.


המתח רב. אנחנו רצים שפופים בחושך. לוהט. בהתקדמות, אני נצמד לקירות הבתים.


הכיכר לפניי, סמוך למקום שבו עצרנו את הטנקים. "תמשיכו ללכת" צועק מישהו, "אל תעצרו ותפנו ימינה, צפונה למי שלא מבין. תעלו על הכביש לחאן - ארנבה.


 


12.


כולנו צועדים בחיפזון ומתפללים שלא ניפגע. אני מביט בחבריי, לא בעיניהם, ההרגשה שכל אחד לנפשו. בינינו צועדת קבוצת שבויים שמישהו הביא איתו.


הדי הפגזים המתפוצצים נשמע מאחורינו.


פנינו מפויחות.


השחר עולה, פצצות הזרחן שמתפוצצות מערבית לנו נראות שונה באור יום.


עכשיו נשמעים האקורדים האחרונים מתוך סימפוניית הגבורה שהתרחשה כאן.


לילה מלא באש, ברעש ובאימה.


אני מסכם לעצמי: 'כוח צנחנים עלה וכבש את היעדים הסורים שבאום – בוטנה'.


וכל זה, כדי שנשמע את דובר צ.ה.ל מדווח ברדיו: "כוח צנחנים, הצליח ליישר הלילה בגבורה את הגבול הבין לאומי עם סוריה"


דם נוזל מאפי ואני סותם אותו בחתיכת בד. זאת כנראה תוצאה של היובש והלילה שחלף. של החרדה שעטפה אותי במשך שעות.


צלמי עיתונות אורבים לנו לאורך הדרך חזרה ואין לי חשק למשוך אליי את תשומת ליבם. אינני מרגיש גיבור והם עוד עלולים לחשוב שנפצעתי בקרב.


מנועי מטוס נשמעים. מטוסים נלחמים זה בזה. מטוס שלנו נפגע. עשן שחור עולה מימנו והוא צולל. הטייס נוטש והוא תלוי במצנח בין שמיים לארץ. מתנהל מאבק על חייו. זה מאבק לחיים או למוות. כוחותינו במרוץ מול הסורים. מי יגיע אליו קודם.


בצידה של הדרך עדות לקרבות שהשריון ניהל כאן. טנק פאטון שרוף ולידו זחל"ם קרוע מפגיעות טילים.  אנחנו הולכים על כביש שנפערו בו בורות לכל אורכו.


בשדה הפתוח לצד הכביש, מוטלת גופת חייל סורי לבוש מדים מנומרים...


'השמש מאירה לנו את היום, אבל הוא מת בחושך'.


מולנו, מהכיוון שאליו אנחנו הולכים, נע לקראתנו, טור ארוך של טנקים. הם יכנסו במקומנו לאום – בוטנה. אין בי שום שמחה, להפך, מתעוררת בי דאגה לשלומם.  בשעות הבאות הם  יעמדו מול התקפות נגד קשות. רבים מהם ייפגעו. 


על הציר קונטרה דמשק, מערבה לחאן ארנבה אנחנו חוברים אל טור הזחל"מים שלנו שהגיע לכאן עם שחר מתוך הבערה.


אנחנו מטפסים עליהם בדרכנו הביתה, לקליעה. מספר שעות אח"כ הייתי על המדשאות בקיבוץ להבות הבשן. אנחנו מתפנקים במקלחת ובאוכל טעים.


הציניות שבמלחמה: 'מטפלים בנו כדי שנוכל לחזור מוכנים אל שדות המלחמה'.


'שדות... בשדות גדלים ירקות וכאן מתים'.


אין זה סוף הסיפור עבורנו. המלחמה נמשכת. החרמון עוד לא נכבש.


בפיקוד מכינים לנו תוכנית חדשה.


אנחנו כוח מטכלי.                                                          


מישהו החליט לשלוח יחידות חי"ר קטנות כדי לעקוץ את הסורים ולהכאיב להם, קרוב לביתם. השיטה שנבחרה היא 'פגע וברח'.


ההרגשה הכללית שהנה המלחמה הזו הולכת ומסתיימת איננה מתיישבת עם הפקודה החדשה שמתקבלת. "יוצאים הלילה למשימה".


'אני שוב סמל מחלקה, איך שזה לא מתחבר לי. זה לא אני..'


מבקשים ממני לבחור את אלה שייצאו. נאמר: "נחוצה קבוצה קטנה, נבחרת. עליך להכין רשימה".


זו משימה קשה. זה גדול עליי.


מתערבבות בתוכי מחשבות על גורל, על חיים ועל מוות.


13.


אני מתנתק ועובר למצב של אוטומט. לתפקיד. אני סמל מחלקה. זה לא מתיישב לי בראש.                                                        ברור לי שמישהו מאיתנו, אולי כולנו? נשלם מחיר. אין לי אומץ לומר שאני פוחד. אני כועס על עצמי. 'אני לא המבוגר ביותר  ולא רק לי יש ילדים קטנים בבית'.


יש מתנדבים. אין לי אומץ לומר שאני מוותר. הבטן שלי מתכווצת ואני מפסיק להתלבט בשאלה הזאת של כן ולא.


אני רושם את שמי בראש הרשימה. תחושה מוזרה עוטפת אותי, כאילו הכרעתי את גורלי, לחיים או למוות. החבר'ה  רוצים לצאת, ששים אלי קרב.


ככה זה היה גם בסיירת, אני חריג.


מתארגנים ויוצאים. בזמן הנסיעה אל נקודת היציאה לפעולה אני מרגיש טוב. מתוח.  בזחל"מ אנשים שמחים, כאילו ההצלחה מובטחת לנו הפעם.


ליד תל - שאמס אנחנו נעצרים ויורדים מהזחל"ם לקבלת פקודה. מפקד הכוח נוחת לא טוב על רגלו ונוקע אותה. מתחיל דיון אם להמשיך את הנוהל שעליו סוכם או לבטל את הפעולה.  רק המפקד שנקע את רגלו למד את הדרך ועליו הייתה מוטלת המשימה לנווט אותנו  אל נקודת המארב. תקווה קטנה עולה בי, 'אולי הביצוע יבוטל?'


מישהו מציע את עצמו לנווט לפקד ולהוביל אותנו. אני שוב בבועה המוכרת שלי.


פועל כאוטומט.


באיחור מה, אנחנו עומסים על גבינו את הציוד למשימה ומתחילים ללכת.


הקצין המנווט ושלושה חיילים עם מקלעים מובילים בחוד. אנחנו אמורים לנוע מתל - שאמס לכיוון הכביש המחבר בין סעסע מדרום לדמשק לבין מחנה צבאי סמוך. התנועה לאורו של ירח מלא. השטח טרשי וההליכה לא קלה. תל - שאמס מאחורינו. ההליכה חפוזה.


אנחנו חולפים ליד טנק סורי לוהט, בטנו מפיצה אור אדמדם ופולטת חום רב.


'רק שעות מועטות קודם הוא השתתף כאן בהתקפה על התל התפוס על ידי כוחותינו'.


השקט מופרע פתאום ע"י נהמת קולו של מנוע טנק. אנחנו נעצרים ומתכופפים.


מחכים בדריכות. דקות מעטות חולפות. הטנק שמנועו נשאר לפעול, נעזב בהתקפה הסורית שנשברה עם הדלק שנותר במיכל. אנחנו לא לוקחים סיכון ומשנים את נתיב ההליכה ופונים לתוך ואדי טרשי ולא נח להליכה. הסוליה בנעליים שלי מתפוררת.


מהחום, מהאבנים? אנחנו פותחים באיגוף גדול. מרחוק נשמעות נביחות כלבים.


נראה שאנחנו מתקרבים לישוב. ההליכה מתארכת מעבר לזמן שתוכנן.


מתעורר ספק אם נגיע במועד אל המקום שבו אנחנו אמורים להניח את המארב.


אנחנו פונים לכיוון צפון מזרח וסוף סוף עולים על דרך עפר.


הסורים התכוננו לזה בנסיגתם, כך מתברר בהמשך. צעד לא זהיר של מישהו מאיתנו, משיכה של התיל והיינו מתפוצצים שם. מימי שהלך לפניי לא הבחין במלכודת.


למזלנו הספקתי לאחוז  בו ולמשוך אותו לאחור. המוקשים היו מפוזרים ברווחים שווים לרוחב הדרך. בעזרת תיל ממעיד, הם קישרו ביניהם. התיל, הוא שנצץ וחשף את מזימתם.


המשכנו ללכת, לא היה זמן לבדוק מסביב. היינו בלחץ זמן.


שוב ירדנו מהדרך והתחלנו ללכת בשטח. ללא שביל.


'אנחנו בתוך תוכו של הלוע הסורי, בעומקו, לא רחוק מדמשק.'


הביטחון שלי שהכול יהיה בסוף טוב. מנסה לגרש מחשבות אחרות, מחשבות של אם ואולי וחשש שמא...


 


 


14.


שום דבר לא קורה. שקט, גם הסורים כנראה עייפים מהמלחמה המזוהמת הזאת.                                     אנחנו בקרבת הכביש, לא נראית בו שום תנועה. מתמקמים לצידו. מניחים את חומרי הנפץ, ממקמים מקלעים.


אנחנו באיחור רב. מחכים לרכב כלשהו. המטרה שלנו היא להשמיד את מי שיעבור. מתעורר בי חשש מעיק שאצטרך לשאת  איתי בחזרה את חומרי הנפץ והתחמושת הרבה שסחבנו לכאן.


אין לנו זמן רב לחכות, השחר עומד לעלות ועלינו לעשות את כל הדרך בחזרה. אנחנו חוששים ומתכוננים לכך שהסורים יזנבו בנו לפני שנצליח להגיע למחסה בשטחנו.


מחליטים לזוז בחזרה. 


עוד המתנה קצרה לרכב. מקווים לעשות משהו. דבר לא קורה ואנחנו קמים ומתחילים לנוע בחזרה.


צלליתו של תל - שאמס נראית מרחוק. אנחנו נעצרים לרגע, לוקחים אליו אזימוט וממשיכים. ללא דרך כבושה, אנחנו חוצים שטח חרוץ בשרשרות הטנקים שנעו בו שעות ספורות קודם. ההליכה מהירה, חפוזה.


נאמר לנו בקשר שהתגלינו וקיים סיכוי רב שעוד זמן קצר נהיה תחת הפגזה.


ההליכה הופכת להליכה מהירה, כמעט ריצה.


אנחנו רוצים להגיע כבר אל התל. הזחל"מים שם. ממתינים לנו, כדי לחלץ אותנו.


'כמה מוזר, רק יומיים קודם, התל הזה היה איום ועכשיו הוא מוכר וידידותי'.


מטרים מפאתי התל, אחד הקצינים צורח: "לתפוס מחסה..."


בשארית הכוחות שלנו אנחנו נאחזים בזחל"מים ומטפסים עליהם.


כובעי הפלדה שלנו פזורים על רצפת הזחל"מ. אני שם אחד על הראש מבלי לסגור אותו. אחוז פחד, אני מספיק לחשוב לעצמי: 'כמה זה מגוחך להאמין שחתיכת פח תשמור עליי'.


הזחלמ"ים מניעים. הם נותנים גז ואנחנו מתרחקים משם.


הדי רעש הפצצות שנורות אלינו כבר באוויר. מאחורינו, לפנינו ולידנו נופלים הפגזים הראשונים. קול התפוצצותם נורא. זה נשמע לי כמו סוף העולם.


אין לנו נפגעים.


אנחנו נעצרים בצומת מע'צ למנוחה קצרה. מצאנו שם שמיכות ומיטות שהסורים השאירו אחריהם בעזיבתם החפוזה.


העייפות מכריעה אותנו ואנחנו נשכבים, מתכסים בשמיכות ונרדמים.


חלום ישן שהיה לי מתגשם כאן, אני מוצא לי פרימוס קטן, מתפרק ומתקפל. הרושם של הלילה הנורא מתגמד כשאני מחזיק בפרימוס. הופעתו פועלת עלי כמו כדור הרגעה.


'כמה שזה לא רציונאלי'.


בבוקר שלמחרת הפרימוס כבר חלק מההווי שלנו ואני מבשל עליו את הקפה לכולם.


אנחנו נאלצים לעזוב את המקום בחיפזון.


ההפגזה הסורית מתחדשת. אנחנו מתקפלים במהירות ונעים שוב לקלעה.


יש ביטוי לתגובות הפיזיות שמתלוות לביטוי, 'מתקפלים במהירות'.


דפיקות לב מואצות, התרגשות, לחץ דם שעולה, זיעה קרה. 


אומרים שעומדים לכבוש את החרמון.


שמועות עוברות מפה לאוזן על מה שקרה בחרמון, גם בעת ההשתלטות של הסורים ואחר כך כאשר גולני ניסו לכבוש את המוצב ונסוגו. השמועות מגיעות כבר בימים הראשונים של המלחמה. מדברים על קרבות פנים אל פנים, על חיילים שלנו שנמלטו מההר למטה, שנתפסו ונהרגו וכאלה שהגיעו בשלום.


15.


הגיעו גם סיפורים על ההתקפה של "גולני" בימים הראשונים ועל כישלון הניסיון לתפוס את הדרך אל המוצב, כישלון שעלה בהרוגים רבים.


אני מביט בחרמון שמעלינו ומדמיין את מה שקרה וקורה שם, לא רחוק מאיתנו.


עוד מעט נכבוש אותו.    


המוצב הישראלי שבפסגה עוטה עשן שחור מיומה הראשון של המלחמה. מטוסי הקרב שלנו מורידים  עליו פצצות בכמויות גדולות  בכל הזדמנות שיש להם.


ישנם סיפורים על חיילי קומנדו סורי שהשתלטו על המוצב ומתרבים הניחושים על מי תוטל המשימה לכבוש את ההר. השמועות אומרות שהמשימה הוטלה עלינו, על החטיבה ומחכים לפקודה.


 22 לאוקטובר. כל החטיבה נעה באוטובוסים  אל שדה התעופה במחניים. ההמולה רבה מאוד. מחלקים את מאות הלוחמים לכוחות קטנים. אנחנו כבר יודעים מה המשימה שהוטלה עלינו:  עומדים לעלות עם הליקופטרים ולנחות על פסגת החרמון הסורי, לכבוש את המוצב הסורי ולמנוע מהכוחות הסורים לנוע לשטחם, לסגור עליהם ולפגוע בהם.  אני נפגש עם דודו מהקיבוץ, הוא בפלוגה אחרת. נאמר להם שהם יהיו בכוח הראשון שינחת. דודו חושש ודואג. הוא לא מבין למה לא הגיעו אליו מכתבים מאמירה אשתו ואני מזדהה איתו מייד. אחרי שנהרג והכול נגמר, מתברר לי שהמכתבים  הגיעו למקום אחר.


אלוף הפיקוד בא בעצמו לתת תדרוך למבצע.


טייסי ההליקופטרים שכבר נחתו, מביאים בשורות טובות מהחזית המצרית. "התעלה, תעלת סואץ, אדומה מדם", הם אומרים.                                                               


חבר'ה, ביניהם דודו, מתרגלים כיבוש דגם של המוצב. כאשר הוא עומד לעלות על ההליקופטר אני נפרד ממנו בלחיצת יד.


פעמיים בחיי לחצתי יד לחייל בטרם נהרג. לדויד ברוך במלחמת ששת הימים ועכשיו לדודו.


מסיבה לא ברורה, מוציאים אותי מהפלוגה ומעבירים אותי עם חלק מימנה לתגבור הכוחות שעולים למוצב הישראלי. מתעוררת בי שאלה, האם מישהו כבר יודע את מה שקרה לאחי? ובגלל זה היפנו אותי למשימה פחות מסוכנת או שאחרי אום – בוטנה איבדתי את האמון שהיה בי. השאלה לא מטרידה אותי יותר מדיי, אני עסוק בכאן ועכשיו.


המסוקים מתרוממים שלושה שלושה. הם פונים צפונה. מרשת הקשר אנחנו מבינים שהרכסים שבהם נחתו, נמצאו נקיים מחיילי אויב. אני נשאר עם חלק מהכוחות לחכות להסתבכויות אבל על הרכס הסורי הכול עובר בשלום.


בבוקר, מתחילות להגיע בשורות קשות מהחרמון הישראלי. אנחנו נצמדים אל מכשירי הקשר שפולטים מתוכם את הידיעות הקשות ואנחנו יוצאים לעזור לגולני. זמן מה אחרי שמתקבלות פקודות חפוזות, אני עולה על מסוק בדרכי אל החרמון הישראלי.


הטיסה נמוכה מאוד. המסוק מתרומם באפיקו של ואדי ובין ההרים כדי להתחמק ממטוס אויב בלתי צפוי. נחתנו ברכבל התחתון ואנחנו מתארגנים ועולים על הזחל"מים שמחכים לנו שם. קולות ירי בודדות נשמעות מלמעלה.


בנסיעתנו על הכביש למעלה, עוברים לידינו חיילים כבויי עיניים.


הם אוספים מההר את גופות חבריהם שנהרגו בלילה.


אני מכווץ. מבין הסלעים הענקיים, הם מופיעים, עוד ועוד זוגות חיילים. בקושי מוצאים את דרכם ובידיהם, הם נושאים את חבריהם. 'מה עובר בראשם? האם הם מרגישים? יכולים?'


הזחל"מים נעים במעלה ההר. התקדמותם איטית.


16.


מדי פעם נשמע צרור יריות שחותך את הדממה המתוחה.


לידנו נעים צוותי טלוויזיה, מנסים לתפוס תמונה.


לפתע נשמעים פיצוצים. אני מזהה. אלה פצצות מרגמה. אנחנו נעצרים. לידנו, טור של זחל"מים ולידם עשרות חיילים. חיילי גולני, מפויחים והמומים, חלקם נחים אחרי הטרוף שעברו הלילה. עיניהם הקרועות מספרות הכול. כמעט הכול.


הרוגים ממשיכים להגיע. הם מורדים באלונקות מהרכסים.


שקט. מישהו לוחש לידי: "כאן התנהל קרב נורא".


דני מהקיבוץ נמצא שם. אני הולך אליו. פניו אפורות. שקטות. מתוחות. הן מספרות את האימה שחווה. כמעט ולא מדבר, בעיקר שותק. רק כשאני שואל מי החברה האלה שישנים, הוא מגיב בשקט, מבטו עצוב ואומר: "איזה ישנים? אלה חברים שלי, מהסיירת שנהרגו הלילה". 'אני מבין, הם מונחים הרוגים, מכוסים בשמיכות'.


התאג"ד מלא בנפגעים. בקבוקי אינפוזיה תלויים מעליהם בניסיון לייצב את מצבם.


ממשיכים. הלב מתפוצץ. חייבים להמשיך בתנועה אל מוצב החרמון הישראלי.


תוך כדי התנועה על הכביש אנחנו חולפים ליד טנק שלנו. הוא עומד בצידי הכביש שמוט קנה. לידו שוכבים חיילים בתנוחה של מנוחה. שוב אני בטוח שהשריונאים מצאו לעצמם רגע לישון. ההגנות שלי לא נותנות לי לראות מוות. 'מתים וככה, נראים כל כך חיים?'


אני עוד מתלוצץ ואומר למישהו לידי: "תראה אותם, מצאו לעצמם זמן לישון".


אנחנו ממשיכים הלאה. 'הם מתים'.


ההכרה באמת, הידיעה, חודרת את ההגנות שלי ואני שם לב שאני רועד.


אנחנו מגיעים אל הרכבל העליון. צרור מקלע נורה מרכס נמוך צפונה לנו, ורעש הכדורים הפוגעים בסלעים, נשמע לא רחוק מאיתנו.  


למחרת, בשער הקיבוץ, כשאני שואל מי עוד נהרג, מתברר לי שאחד הכדורים שנורו פגע בדודו שלנו והרגו. כמה כאב...


בהתקדמות הרגלית אל המוצב, אני דרוך מאוד ונרגש. אנחנו נעים במרכז הכביש. לידי אני מזהה כתב צבאי. מדווח.


הקרב  נגמר.


עשן שחור וסמיך מאוד עולה מתוך המוצב. אין בנו צורך. זהו. נגמר.


הדגל של גולני מונף על גג המוצב. הסתיים כאן פרק. 'גבורה?'


אני נזכר בלוחמי מצדה ובגורלם.


רעש מנועי מיג עולה מכיוון מערב. אני מבחין בהם. הם חולפים נמוך מאוד מעלינו. שמונה מטוסים.


הם מגיחים פתאום, מתוך הוואדי הקרוב שמתחתינו ומנסים להפיל עלינו פצצות. 


מטוסי מיראז' עטים עליהם מגובה רב, והם נסים על נפשם. עם הפצצות. אבל זה לא נגמר. זה אחר זה הם נפגעים ונופלים בוערים אל הקרקע.    


קיבלתי משימה. אני יוצא עם חיילים נוספים לסרוק את העמדות שנתפסו עד היום על ידי הסורים. שלושה שבועות  הם היו כאן. בעמדות מושלך ציוד שהושאר, ופה ושם גם חיילים סורים הרוגים. המחשבה שהם ספגו כמויות אדירות של פצצות שהוטלו עליהם ממטוסינו גורמת לי להרגיש כלפיהם חמלה.


באחת העמדות מצאתי פצוע. בטנו הייתה פתוחה ופיו יבש. הצעתי לו מים. הוא הביט בי. עיניו ביטאו ריחוק. יצור אנוש מביט ביצור אנוש אחר ואין מפגש. רק שנאה.  לא ויתרתי. רציתי לעזור לו ונראה היה לי שכל מה שהוא רצה זה להרחיק אותי מעל פניו והוא לא ידע אם יחיה ברגע הבא.


17.


'כמה מעט אני יודע על טבע האדם, מה עוד נשאר לו? איזה תיקווה יש לו?                                           בן - אדם שדבק בשנאה גם בשנייה האחרונה לחייו? זה בלתי נתפס עבורי'


לא וויתרתי. הצעתי לו שוב והוא סרב.


עזבתי אותו שם. דאגתי שייקחו אותו ויטפלו בו.


אל תוך חצר המוצב, 'החרמון הישראלי',  או מה שנשאר ממנו, החלו להיכנס אנשי מודיעין רבים, חלקם לבושים אזרחית. ניסו לאמוד את הנזקים ואת מה שקרה.


בחצר, ליד אחד הקירות  בין האנשים הרבים שהסתובבו, חלקם נראו כאילו ללא מטרה, גילינו גופות של חיילים שלנו. נראה שנתפסו, נכפתו והומתו כבר בימים הראשונים של הקרבות. אחד מהם היה מכוסה בפח. נורא!


כשהלילה ירד, ציפתה לנו הפתעה. ראינו איך לפתע נדלקו האורות והארץ שנצפתה מתחתינו הוארה בבת אחת. ההתרגשות הייתה גדולה. ישראל מוארת שוב.


שרדנו. ישראל חיה וקיימת.


הרגשתי בהקלה שמתפשטת בתוכי, אבל גם את המתח.


'הצלחנו להדוף את הסורים, מעכשיו אפשר יהיה לצפות על האויב מלמעלה, החרמון שוב שלנו'. למחרת, הגששים באו להופיע. קצת הזוי. על אותה אדמה שעוד ניכרים בה סימני הקרב, זה לצד זה שוכנים צחוק ועצב. אותן נפשות חבולות של חיילים שחוו שבועות של אימה, פחד וחוסר אונים הלכו לצחוק. לצחוק צחוק בריא ולחיות. גם אני הולך לשם.


עם כולם. באמפיתיאטרון מאולתר,  כבר ישובים מאות חיילים וההופעה מתחילה.


הגששים מצחיקים ואינני מתחבר. אני לא שייך. מנותק.


הרובוט שבי אומר לי ללכת משם.


אחרי דקות מעטות אני עוזב. הרובוט מחזיר אותי אל הגבעה שבה מונחים חפציי.


אני מבחין בחיילים מחיל הקשר. הם פורשים בחיפזון כבל טלפון ומחברים אליו טלפון שדה. שבתי אל פסגת ההר. המח"ט יושב שם. הטלפון כבר מחובר.


אני רוצה לדעת מה קרה לאחיי ולא רוצה. החשש מתגבר בתוכי. שלושתם בסיני. תחושה מוזרה של ידיעה וחוסר רצון להכיר בה משתלטת עליי. יש לי ילדים קטנים בבית והורים שדואגים לי ואני מחליט להתקשר. אני פועל כמו אוטומט, ללא בקשת רשות, אני לוקח את הטלפון ומתקשר לקיבוץ. שלמה עונה לטלפון. הוא כרגיל בהנהלת החשבונות, עובד.


איש יקר לי וידיד.


אין עדיין טלפונים בבתים ולכן אני תופס אותו.


מהרגע שהוא עונה לי, אני יודע שמשהו נורא קרה.


"מה שלומך?", אני שואל.


הוא עונה: "למה אתה לא בא?"


תגובתו מעלה בי חשש גדול.


אני חוזר ושואל: "מה שלומך?" והוא מתחמק כהרגלו, אף פעם לא אהב לדבר על עצמו. ושוב הוא שואל: "למה אתה לא בא?" עכשיו כבר ברור לי.


השאלה היא: מי...


אני: "קרה משהו?"


הוא בשלו: "תבוא, תבוא..."  


 


18.


אני אוזר אומץ ושואל אותו: "מי, איתן?"  הוא שותק, ואני ממשיך, "יעקב?" הוא ממלמל משהו ואני מחליט לומר את אשר ידעתי עוד קודם: "אבינועם?"


שלמה לא משנה את נוסח התשובה וחוזר ואומר לי: "תבוא... תבוא..." .


אני מתכופף, חושך לי בעיניים, העולם נשבר לי.


אני עומד בראש ההר, בפסגת החרמון ומרגיש כאילו לקחו ממני הכול.


אני מניח את הטלפון במקום, ואומר למח"ט שמימיי לא דיברתי איתו: "אני הולך".


"מה קרה?" מישהו שואל.


אני לא עונה. השפתיים לחוצות זו לזו. סגורות. סוגרות.


אני ניגש אל החפצים שלי שמונחים לא רחוק משם ואוסף אותם.


עם תרמיל ופרימוס מתקפל בתוכו, אני מתחיל לרדת מההר אל הכביש שיוביל אותי למטה,  אל הבית, אל ההורים.


הבית עטוף מאז בכאב נורא ובעצב.


המלחמה הנוראית מקבלת משמעות חדשה.


הכאב הנורא שבתוכי ומסביבי הוא עכשיו כאב על מותו האכזרי של אחי.


 


אבינועם נהרג מפגיעת טיל בנגמ"ש עליו פיקד מעבר לתעלה.


 הוא היה בדרכו לחלץ צנחנים שנקלעו למארב במחנות אבו - סולטאן.


הפגיעה הישירה בנגמ'ש הרגה רבים, לא את כולם.


רוביק הנהג, חברו לפלוגה, אשר ליוה אותו מהיום הראשון של הקרבות, שרד את הפגיעה והוא זה שגם אסף אותו בידיו אל נקודת האיסוף.


אבינועם נלחם בגבורה והחליף בימי הלחימה שישה נגמ"שים. בשביעי נהרג.


 


הוא נקבר בקבורה ארעית בבארי.


כעבור שנה הועבר לקבורה ביד מרדכי בחלקה צבאית קטנה.


 


בין השקמים הוא נח לו שם.


לידו, חללי הקיבוץ האחרים: עוזי, דני, ודודו.


ת.נ.צ.ב.ה      


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 




הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה