דברי עפר דרורי מפלוגה י' בכנס הגדודי 2017

עפר דרורי 18.10.2017 01:26
עפר דרורי

עפר דרורי


אז הנה אנו עומדים כאן ארבעים וארבע שנים אחרי, חבורה של אנשים מבוגרים שלא להגיד מזדקנים, מתרפקים על העבר בצורה לא הגיונית ושרויים בתחושה של צער על חברנו ובני משפחותיהם שלא זכו להכיר את החיים, ללמוד, להכיר בני זוג, להתחתן, להוליד ילדים וליהנות מנכדיהם ומכל מה שיש לחיים להציע



 משפחות יקרות, חברים יקרים

השנה הכנס הגדודי עומד בסימן פלוגתנו, פלוגה י', פלוגת החרמ"ש. החרמ"ש בגדודי הטנקים היה תמיד מעין נטע זר. מוקף בפלוגות טנקים עוצמתיות עם תרבות אחרת, אלו אנשי הפלדה ואנחנו חיילי חי"ר. מין משהו לא ברור, לא ממש חי"רניקים כמו הצנחנים ולא ממש שריונרים כמו הטנקיסטים. משהו באמצע... הם, כלומר אתם הטנקיסטים, מגרזים את הטנקים בשעת לילה מאוחרת כאשר אנחנו חוזרים ממסע אלונקות ועוברים בכוונה דרך משטחי הטנקים שלהם. הם צוחקים עלינו, על הזיעה ועל המאמץ הגופני הקשה ואנחנו צוחקים עליהם על הגריז ועל השמן... "צחוקים" של נערים שהופכים לחברים בחדר האוכל.

עברו עשרות שנים ועדיין הצבא לא החליט מה נכון לעשות עם פלוגות החרמ"ש, לאחרונה הוקמה בכל גדוד טנקים פלוגה מסייעת, לא בדיוק חרמ"ש אבל בטח לא טנקים.

אני התעוררתי עשרים וחמש  שנים אחרי המלחמה  והכנתי אתר אינטרנט זיכרון צנוע לחברי בפלוגה. שמונה עשר חללים במספר. בשנת השלושים למלחמה בגלל כתבה ששלחתי לעיתון השריון התבקשתי להמציא תמונה מהמלחמה, אבל לי לא הייתה מצלמה שהיה שווה לסכן אותה בחולות סיני וכך הגעתי לתמונה של הנגמ"ש שלי הפגוע על ציר עכביש שמצאתי בספר שיצא בארה"ב וממנו הגעתי לצלם מיכה בר-עם מרמת גן. בתמורה לתמונה התבקשתי להשתתף בסרט תיעודי על המלחמה המביא את סיפורה של התמונה. הסרט ששודר בטלוויזיה בערוץ 10 בשנת 2003 הביא אלי את קותי חברי לפלוגה והבנתי פתאום שהתחושות שלי אינן "שלי" בלבד אלא של כולנו, שלא עשינו מספיק לשימור זכרם של חברינו שנפלו וכך יצאתי למסע אישי של איסוף עדויות שהסתיים ב-2005 בספר "פלוגה י' בסופה". בכוונה לא ניקדתי את הכותרת כי ניתן לקרוא "בסופה" שהוא הכינוי של הגדוד שלנו גדוד 79, ניתן לקרוא "בסופה" כי עברנו סופה וניתן גם לקרוא "בסוֹפה" שהמלחמה הביאה את סופה של הפלוגה. השארתי ללא ניקוד שכל אחד יקרא כהבנתו.

עברו עוד שש שנים עד שנפגשנו כולנו כאן בלטרון, חברי הפלוגה ובנות זוגם ובני המשפחות השכולות. לכנס הזה שנערך בשנת 2011 נדרשתי לספר בתקציר את סיפור הפלוגה ובגלל החשש של גלישה מהזמן המתוכנן החלטתי להכין סרט קצר שזמנו מדוד. מעבר לסיפור עצמו שמיד תראו היה לי מאוד חשוב לעשות שימוש בחומרים אותנטיים בלבד מהמלחמה. זה חייב זמן רב של חיפוש ואיתור אבל בסופו של דבר המשימה הושלמה. זה גם המקום להודות ליד לשריון שהעמיד לרשותי עורכת וידאו שאפשרה את הפיכת הרעיון לסרט.

יום לאחר הכנס קבלתי טלפונים רבים ומרגשים. טלפון אחד אני זוכר במיוחד, זה היה מחברי "סלו" סלומון שושן שאמר לי "האירוע היה מרשים, מרגש ומוצלח מלווה בהתרוממות הרוח אבל עדיין חסר לי משהו". שאלתי אותו, "מה חסר לך סלו" וסלו אמר "אמירת תודה".

הבנתי לליבו. בגלל היקף הנפגעים ונסיבות המלחמה הפלוגה התפזרה בין יחידות רבות והתכנסה באופן חלקי מחדש לאחר המלחמה. לא חווינו כפלוגה מסדר סיום למלחמה ולא חווינו את המפקד הבכיר המגיע למסדר הפלוגתי, מסכם את מאורעות המלחמה ואומר מילה אחת פשוטה לחיילים שעברו את הקשה שבחוויות "תודה". תודה שהתאמצתם, תודה שסיכנתם את חייכם לביצוע המשימות שהוטלו עליכם, תודה שלא נטשתם את חבריכם וחלצתם אותם תחת אש.

ה"תודה" הזו הייתה חסרה לסלו וכנראה לכולנו אבל רק הוא ידע לתת לתחושה הזו מילים...

הדברים כאמור הגיעו ללבי אבל גם להכרתי. באותו השבוע פניתי במכתב למפקד פיקוד הדרום וסיפרתי לו את הסיפור הפלוגתי ואת דבריו של סלו. התבקשתי לצרף המלצה ופניתי למי שהיה סגן מפקד האוגדה שלנו במלחמה האלוף ג'קי אבן. ג'קי ביקש לחשוב  על הדברים אבל לאחר כמה שעות חזר אלי ולקח על עצמו את כתיבת ההמלצה.

לאחר כחודש נוסף קבלתי טלפון מלשכת האלוף המבשר לי כי האלוף טל רוסו החליט להעניק לפלוגה תעודת הערכה פלוגתית. ערב ראש השנה תשע"ב (ספטמבר 2011) נקראנו לאולם כנסים באשקלון שאליו הוזמנו כל קציני המילואים של הפיקוד ובמעמד האלוף וקציני מטה הפיקוד קבלנו בהתרגשות רבה את התעודה. נציגי הפלוגה לקבלת התעודה מהאלוף היו סלו שושן שבסך הכל ביקש "תודה" וגיורא נאור שאת סיפור גבורתו במלחמה הבאתי בסרט "כעוף החול" שמיד תראו.

אז הנה אנו עומדים כאן ארבעים וארבע שנים אחרי, חבורה של אנשים מבוגרים שלא להגיד מזדקנים, מתרפקים על העבר בצורה לא הגיונית ושרויים בתחושה של צער על חברנו ובני משפחותיהם שלא זכו להכיר את החיים, ללמוד, להכיר בני זוג, להתחתן, להוליד ילדים וליהנות מנכדיהם ומכל מה שיש לחיים להציע. המשורר יוסי גמזו כתב:

"רַק בְּמוֹתו שֶל הַזּוֹכֵר תִּכְבֶּה גַם אֵש הַזִּכָּרוֹן,

רַק בִּגְוִיעַת זִכְרוֹן הַמֵּת בַּחַי מִמֶּנּוּ - יָמוּת הַמֵּת וְזֶה יְהֵא אָכֵן מוֹתוֹ הָאַחֲרוֹן

שֶל הַזָּכוּר בְּלֵב זוֹכְרוֹ שֶכְּבָר אֵינֶנּוּ."

זכרם של חברינו נצור בלבנו תמיד.




הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה