דברי אריה מורג (מורדיש) כנציג המשפחות השכולות בכנס הגדודי 2017
אנשים יקרים, משפחות שכולות יקרות
מאותו יום, בו פרצה מלחמת יום הכיפורים, היינו למשפחה אחת. לתמיד.
ולא בנסיבות שבחרנו. כי אם היינו יכולים, היינו בוחרים אחרת.
אל ההתכנסות שלשמה הגענו הנה היום, אני ורבים אחרים מהמשפחות השכולות, לא היינו באים.
אחי הצעיר, אבינועם, היה באמת, אבי – נועם. באורח פלא, נתנו לו הורינו את שמו, הוא היה כזה. אני מניח שחלק מימכם הכירו וזוכרים אותו. אני לא שוכח, גם לא יום אחד.
בימי המלחמה ההיא, שהייתה קשה, מרה, תובענית ואכזרית, היו מחשבותיי ודאגותיי איתכם. הלוחמים. ידעתי שאתם נמצאים מהרגע הראשון שבו כל זה התחיל, בקו הראשון. ניסיתי לדמיין את מה שעובר עליכם, אבל זה היה לי קשה, בלתי אפשרי.
ראיתי בדמיוני את תמונת הקרב, את נסיונות החילוץ וההחלצות וזה היה קשה. קיויתי שתעברו כולכם את כל זה בשלום.
44 שנים חלפו מאז.
הם לא רצו למות, ובלחימתם העזה, רצו להדוף את הכוחות המצרים שאיימו על חיי כולנו.
הם היו צעירים ותאבי חיים. הנסיבות האיומות הפגישו אותם עם המוות והם נשארו שם,
הגעגועים לאחים לבנים לחברים שנפלו, רק גברו והם נמשכים.
פניהם של כל אחד מהם, עולות שוב ושוב ומבקשות לשוב ולחיות.
רק אנחנו, כל אחד מאיתנו, יכול להפיח חיים בזכרם של המתים ולתת משמעות למותם.
כל אחד מיכם, כל אחד מאיתנו, בכוחו, ביכולתו לממש בעשייה היומיומית, את החלומות שלכם ואולי גם את חלומותיהם של חבריכם שנהרגו ונשארו שם.
.
נזכור אותם לתמיד