מחושך לאור: 2 סיפורי שיקום של לוחמים לכבוד החנוכה

אביה שקלאר אתר צה"ל, 11 בדצמבר 2015 13.12.2015 05:30
עופר צור

עופר צור


סרן (במיל') נחמי פיינבלט וסרן (במיל') עופר צור נפצעו במהלך שירותם הקרבי, השתקמו וחזרו לשרת בצה"ל. "זו לא רק קלישאה - אנשים באמת מקריבים מעצמם המון בצבא"



שדה פתוח, מתחת לעץ גדול בדרום לבנון שוכב סרן (במיל') נחמי פיינבלט, ומרגיש טיפות מטפטפות על פניו. מהר מאוד הוא מבין שלא מדובר בטיפות גשם. "אני פותח את העיניים ורואה שלינדה הכלבה שלי רוכנת מעלי ופיה מלא בדם שמטפטף לי על הפנים. הבנתי שאני פצוע".

זה קרה ב21 במאי 1997, סרן (במיל') פיינבלט אז לוחם ביחידת עוקץ המתמחה בין השאר במציאת חומרי נפץ, קיבל יחד עם כלבתו לינדה משימה: לבדוק את הצירים לפני כניסתו של אלוף פיקוד הצפון דאז, עמירם לוין למוצב הבופור. יחד עם כוח צנחנים ולוחם עוקץ נוסף הם יצאו לדרך. כשהגיעו לשדה פתוח הבחין פיינבלט בעץ בודד עם אבנים מסביב. שם הוא חשד כי מונח המטען. לינדה הכלבה רצה לגשש באזור, היא לא הספיקה לנבוח והמחבלים הפעילו את המטען. "עפתי אחורה מפיצוץ אדיר ולא הבנתי מה קורה", הוא משחזר את הרגע. "לינדה רצה אלי בחוסר אונים. לא היה לה כלבן שיוביל את דרכה".

פצועים ומדממים שכבו זה לצד זה פיינבלט וכלבתו כשסביבם מתחילות יריות וכדורים שורקים. לוחמי צנחנים העניקו לו טיפול ראשוני בין הסלעים עד להגעת המסוק שהעביר אותו לבית החולים. "הרגשתי שהאוויר אוזל לי בריאות. כבר אמרתי 'שמע ישראל'. מצבי היה קשה אך לא עלה בדעתי שאני עומד למות".

מחושך לאור: 2 סיפורי שיקום של לוחמים לכבוד החנוכה

הוא עוצר לרגע את סיפורו ונזכר איך בחר את לינדה מבין הכלבים במכלאה כשהגיע ליחידה. "כל הכלבים קיפצו. ורק היא ישבה אצילית. נעמדתי מולה ואמרתי: זו תהיה כלבת האימונים שלי", הוא מספר. "בתפקיד כזה היכולות האישיות שלך כלוחם לא מספיקות, אתה חייב חיבור אמיתי לכלבה. כמו אצל בני זוג - בלי חיבור לא ניתן לעבוד יחד. גם בתום השירות אימצתי אותה וטיפלתי בה עד יום מותה".

אחרי שלושה חודשי אימונים נשלחו פיינבלט ולינדה לפעילות מבצעית בלבנון, ושהו במשך חצי שנה במוצבים השונים. "בשירות הבנתי שצריך לשמור על איזון בכל דבר - חיפוש רשלני לא יחשוף חומר נפץ וחיפוש חודרני מדי עלול לפגוע. בכל מצב: בקור, בבוץ ומול אופציה של ירי צלפים, יש סיכונים שצריך לקחת כדי לשמור על מוסריות. זו גם אחת הסיבות שבחרתי להפוך לעורך דין אחרי הצבא".

על אף הפציעה חזר פיינברג לשירות מילואים קרבי, ועם תום לימודי המשפטים עבר לפרקליטות הצבאית. בנוסף, לקח חלק בועדת הצל"שים של לבנון השנייה. בעקבותיה החליט לכתוב ספר על הפציעה ושירותו הצבאי. "כששמעתי את סיפורי הלוחמים הזיכרונות צפו בי מחדש. זה אותו הנוף, אותן הריחות, זו אותה לבנון".

 את החיבור לצבא הוא מבטא  בין היתר כשהוא מייצג לוחמים בבתי דין. "היתרון שלי הוא שמצד אחד אני משפטן ומצד שני אני יודע מה זה להיות לוחם. זיכרון הפציעה גורם לי לזכור שבסופו של דבר אנחנו בני אדם", הוא מספר.
"הכרתי הרבה לוחמים שנפצעו בעודם מגנים על המדינה, אז הבנתי שזו לא רק קלישאה - אנשים באמת מקריבים מעצמם בצבא".

התוכניות משתנות, אבל החיים ממשיכים

כשפרצה מלחמת יום כיפור, שירת רס"ן (מיל') עופר צור כטוראי בגדוד 79 בחיל הרגלים של שריון. הגדוד קיבל הוראה לנוע לכיוון תעלת סואץ, אך לאט לאט התפזרה השיירה וכך מצאו עצמם שני נגמ"שים בלבד ממשיכים בתנועה. "כשירדנו מדיונת חול גדולה מצאנו עצמנו לפתע במארב מצרי", הוא נזכר. "התחיל קרב יריות. וכל אחד מאיתנו תפקד בכל כוחו. במהלך הקרב שמענו פיצוץ גדול. הנגמ"ש לידנו נפגע מטיל וכמעט כל מי שהיה בתוכו נהרג במקום".

"הרגליים, הרגליים", צעק צור לחבריו. "הרגשתי מכה מבחוץ וצנחתי פנימה לתוך הנגמ"ש". צור  נפגע בעמוד השדרה והפך למשותק ברגליו. חבריו שראו אותו מדמם זינקו לחלצו והעבירו לתחנת איסוף גדודי, שם קיבל טיפול ראשוני עד שפונה לבית חולים שדה. 'שמע אתה לא הולך מפה. אני מרגיש שאני עומד למות' ", אמר צור לחברו סלומון שעשה עליה מהולנד. שניה לפני הפיצוץ צור משך אותו מטה לנגמ"ש וכך חטף את הכדור במקומו. "ביד אחת אחז חברי בנשק וביד שניה באינפוזיה. אחד הציל את החיים  של השני".
 לאחר מכן שהה צור במחלקת השיקום בתל השומר במשך שנה. "צריך להבין שהמטרה במחלקת שיקום היא להתקדם מתוך המצב הקיים. הרבה אנשים מצפים לחזור ללכת ומתאכזבים. אבל אני ידעתי שאת הרגלים שלי יותר לא ארגיש".

צור עבר תהליך שיקומי מעורר השראה: שירת כקצין באגף התקשוב, צלח ארבע אולימפיאדות נכים והקים משפחה. את אשתו בלה, אף היא נכה כתוצאה ממחלת הפוליו, הוא הכיר באחת המשלחות האולימפיות.

כשנכנסים לביתו קשה שלא להרגיש באווירה המיוחדת - נביחות הכלבים, צחוק הנכדים והארון המלא במדליות וגביעים כמו מסמלים את החיים שבחר להמשיך. "לגדל את הילדים לא היה פשוט. אבל עברנו מסלול חיים מלא ועשיר וזכינו במשפחה מקסימה", הוא אומר.
 
לאחר ניתוק של שנים, קיים צור מפגש עם חבריו לפלוגה בביתו. שם לראשונה הבין כי הוא לא לבד בתחושותיו. "זה סיפור של דור שלא יודע לדבר ולשתף.אולי זה הילדים שגדלו והתגייסו לצבא, אולי זה מרחק השנים, אבל משהו צף אצל כולנו". בעקבות המפגש למד צור להתבונן על עצמו דרך נקודת המבט של חבריו. "פתאום הבנתי שהם רואים בי מעין דמות מופת ששואבים ממנה כוח. אף פעם לא הסתכלתי על עצמי כך. הנכות לא מתווה את דרכי, אומנם המגבלות הפיזיות משנות לך את התוכניות, אבל הן בטח לא המרכיב העיקרי".

מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה