פצוע מלחמת יום כיפור: "היינו דור חזק יותר"

אמיר אזון MYNET 03102014 03.10.2014 07:22
עופר צור צילום: יוגב עמרני

עופר צור צילום: יוגב עמרני


במשך 30 שנה לא שיתף עופר צור מרעננה אפילו את רעייתו וילדיו ברגעי התופת מקרב התעלה במלחמת יום הכיפורים בו נפצע באורח קשה והפך לנכה. רק לפני עשר שנים כשחווה משבר וכל הזיכרונות צפו, הוא שיחרר מעליו את המשא הכבד



"צעקתי לחברים שלי 'הרגליים, הרגליים', אני לא מרגיש אותן. הם לא הבחינו בדבר חריג. רק אחרי כמה שניות, הם ראו שהגב שותת דם. חבשו אותי, אבל בדיעבד הסתבר שהפגיעה הייתה בעמוד השדרה וכבר באותו הרגע נקבע למעשה שלא אוכל עוד ללכת". כך זוכר עופר צור מרעננה את הרגע שהפך אותו מנער ספורטיבי בן 18 לאדם משותק בגפיו התחתונות לכל שארית חייו.

 


לא מובן מאליו שצור (59) מדבר על היום הנורא ששינה את חייו. במשך 30 שנה הדחיק את הזיכרונות והמראות הקשים והעדיף להתרכז בעשייה. לפני עשר שנים, חווה משבר אישי, פתח את הפצע ושיחזר לראשונה בפני אשתו וילדיו את האירועים מיום הלחימה הקשה שהפך אותו למשותק, יום בו גם איבד חברים טובים בקרב.

 

הפציעה

41 שנים בדיוק חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. מלחמה שהוכתרה כניצחון מהדהד למדינת ישראל, על אף למעלה מ-2,200 ההרוגים בה ועוד אלפי חיילים שמתמודדים עם פצעיהם עד היום. עבור צור, יום הכיפורים הוא יום הזיכרון ל-18 מחבריו לפלוגה י' מגדוד 79 בחיל השריון שנפלו במלחמה. היום הוא יעלה לקברם, ייפגש עם חבריו ששרדו את התופת ויתמודד עם הרגשות החזקים שמציפים אותו כל שנה בתקופה זו.

 

ב-5 בפברואר, 1973, טרם מלאו לו 18 הוא גויס לטירונות בחיל השריון ברפיח. אותה רפיח שהייתה במבצע "צוק איתן" זירת לחימה איומה, הייתה אז מקום מקובל לפעילות צבאית ולשטחי מסחר. הוא יצא לקורס חיל רגלים משוריין ולאחריו, בחודש אוגוסט הוצב בגדוד 79, חטיבה 401 שישבה באותם ימים בסיני. "רציתי להתגייס תחילה לסיירת חרוב, אבל המיונים היו קשים מדי. אז ויתרתי", הוא נזכר בימים בהם מי שהעז להשתמט נשא אות קלון על מצחו. "היה לי ברור שאתגייס לשירות קרבי. צריך להבין, אז לא היו פלאפונים וההורים לא ידעו בכל רגע נתון היכן אני. יצאנו הביתה פעם בחודש. הייתי יוצא מהבסיס ברפיח ועולה על טרמפ, ללא כל חשש. הימים של אז, היו אחרים".

 

זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הגיעו צור וחבריו לפלוגה י', לסיור בקו סיני. "ישבנו ברפידים, והיינו אמורים להחליף את חטיבה 14 מיד לאחר יום הכיפורים. כבר כשהיינו בתעלת סואץ וצפינו ב"ארמיה השנייה" של המצרים, הבנו שאנחנו בצרות. הם כוח בסדר גודל של אוגדה, אנחנו פלוגה. הסתכלנו אחד על השני ותהינו מה יקרה אם תפרוץ מלחמה וכיצד נתמודד.

 

צור (יושב ראשון מימין) במלחמה. "הבנו שאנחנו בצרות"
צור (יושב ראשון מימין) במלחמה. "הבנו שאנחנו בצרות"

 

"תוך כדי הנסיעה לתעלה, כל צמד נגמ"שים קיבל הנחיה להתמקם במקום אחר. התפצלנו ונותרנו שני נגמ"שים סמוך לעיר קנטרה". רגע לפני שהגיעו לעמדה פרצה התקרית ששינתה את חייו של עופר צור לעד. "נסענו שני נגמ"שים זה לצד זה. כשסיימנו עלייה בדיונת חול גדולה, הבנו שנפלנו למארב קטלני. שמענו יריות וראינו את החיילים המצרים שרועים על החול כ-10 מטרים מאיתנו. היינו בהלם מוחלט. מפקד הכלי שירה במקלע המרכזי, נפגע וצנח לתוך הנגמ"ש.

 

"נדב, חבר לנשק, במעשה גבורה מדהים, עזב את המא"ג בצדו הימני של הכלי, ותחת אש, השתלט על המקלע המרכזי שנותר יתום. אני יריתי במא"ג השמאלי וכשסאלו ההולנדי שעשה עלייה כדי להתגייס, נעמד כדי לירות, הורדתי אותו חזרה אינסטינקטיבית. כמה שניות לאחר מכן הרגשתי מכה אדירה וצנחתי פנימה. הנגמ"ש לידנו חטף במקביל טיל שהרג כמעט את כל יושביו".

 

צור השבוע. "ככל שעוברות השנים אני מרשה לעצמי להיפתח יותר"  (צילום: יוגב עמרני)
צור השבוע. "ככל שעוברות השנים אני מרשה לעצמי להיפתח יותר" (צילום: יוגב עמרני)

 

הפחד

"המכה" הזו שספג צור הסתברה מאוחר יותר כזו שתהפוך אותו לאדם נכה. "באיזה שהוא מקום בתוכי הבנתי שאני משותק. לא ידעתי לכמה זמן, לא ידעתי באיזו חומרה, אבל הרגשתי". נהגי שני הנגמ"שים שרדו את התקרית והצליחו לסגת לתחנת האיסוף הגדודית. "ניגשו אליי חובשים ורופאים, ביצעו בי טיפול ראשוני ומשם נסענו לאזור הקרבות "בלוזה" (כיום פלוסיום), שם מוקם בית חולים שהיה מצויד יותר. לידי שכבו עוד עשרות פצועים", ממשיך צור.

 

בבית החולים "בלוזה" חש צור את המוות קרוב אליו מאי פעם. "חשתי פחד מוות", הוא נזכר. "נכנסתי להלם מאיבוד דם רב. אחז בי קור מקפיא עצמות והבנתי שאני הולך למות". רצה הגורל וסאלו ההולנדי, חברו לנגמ"ש של צור, שרק כמה שעות קודם לכן ניצל בזכות צור, היה בחדר עם חברו הפצוע, רגע לפני שהוא חוזר לשדה הקרב. "אחזתי בו והפצרתי בו להישאר לידי. לוודא שלא ישכחו אותי.

 

"הרגעים האלה בהם שכבתי פצוע ומדמם בבית החולים היו מפחידים. אלו רגעים שאיני יכול לשכוח. לא הסכמתי שיעזבו אותי, פחדתי למות. היה חשוב לי שחבר יעמוד לידי כדי לוודא שאישאר בחיים. לא רציתי למות, והרגשתי שאני קרוב לכך".

 

צור הועבר ליחידה הרפואית בבסיס האם ברפידים, ומשם בטיסת ארקיע לשדה דב, יחד עם עוד עשרות פצועים שרועים על אלונקות, ומשם לבית החולים "איכילוב". הרופאים הודיעו לצור שהוא חייב לעבור ניתוח בהול ושאלו האם לעדכן את הוריו בדבר פציעתו. "העדפתי שיעדכנו אותם רק לאחר שאצא מחדר הניתוח. הוציאו לי את הקליע, והתברר שצלעותיי היו שבורות וסבלתי גם מחור בריאה". על העובדה שהוא למעשה נכה, הוא אומר, אף אחד לא דיבר רשמית באותם רגעים ולמעשה, מעולם לא".

 

לאחר תקופה קצרה ב"איכילוב" עבר צור לשיקום במחלקה לנפגעי עמוד שדרה בבית החולים "תל השומר" והחל בפרק ב' של חייו. הוא שהה שם כשנה, במהלכה הצליח להפוך את הסיוט לדבריו לחוויה. "כולם במחלקה היו חיילים צעירים כמוני, שנפגעו במלחמה. נוצר מן הווי מיוחד. משפחה וחברים הגיעו לפנק אותנו, צפינו יחד במשחקים של מכבי ת"א, היינו שרים בערבים. אך אחד הדברים הטובים שקרו לי הוא ההצטרפות למועדון 'ספיבק' לנכים ברמת גן והעיסוק בספורט".

 

צור עסק בכמה ענפים במקביל - שחייה, כדורסל ועוד. בהמשך החל להתאמן בבית הלוחם בת"א שנפתח באותה השנה. הספורט הפך מתחביב למקצוע. עופר צור, שבמצב כשֶלוֹ, רבים מאבדים כיוון בחייהם, הפך לספורטאי אולימפי וייצג את מדינת ישראל בארבע אולימפיאדות לנכים. קצת יותר משלוש שנים לאחר הפציעה, עלה צור על מטוס מלא בעשרות ספורטאים אולימפיים בדרך לאולימפיאדת טורונטו 76'. צור ייצג את ישראל בקליעה ברובה וחזר עם מדליה. "מדליות היו דבר שבשיגרה אז. תור הזהב של הספורט הישראלי". במרוצת השנים זכה גם במדליות באולימפיאדות בארנהם 1980, בסטוק מנדוויל 1984 ובסיאול 1988.

 

האהבה

אך מסעו למשחקים הפאראלימפיים בטורונטו הביא עימו לשני דברים שהפכו למרכזיים בחייו. "הושיבו אותי במושב האחרון במטוס. אין מושב גרוע ממנו, אפילו להטות את הכיסא לאחור אי אפשר בגלל תאי השירותים הסמוכים. ואז הגיעה בלה. היא הייתה חזקה מאוד, שחיינית, הלכה אז על קביים. היא התחילה איתי ולא ממש הבנתי את זה. היא הייתה פעילה גם כן במועדון "ספיבק". לאחר מספר שנים, היא נפרדה מבן זוג וגם אני, והפכנו לזוג".

 

צור עם רעייתו בלה. "אנחנו חזקים"  (צילום: יוגב עמרני)
צור עם רעייתו בלה. "אנחנו חזקים" (צילום: יוגב עמרני)

 

בלה, כיום על כיסא גלגלים בשל נכות כתוצאה ממחלת הפוליו, היא עובדת סוציאלית במקצועה ובמשך שנים שימשה כחברת מועצה ברעננה.

 

במהלך השיקום, החל צור להוכיח כי יכולותיו הפיזיות והנפשיות הן אגדיות, מה שעשוי היה לנבא כיצד ייראו חייו בהמשך. חיים של מנצח אמיתי שהחיים קטנים

עליו. בזמן שעבר טיפולים רפואיים קשים ושיקום מתיש וממושך, הוא אסף כוחות ויצא ללימודים. הוא סיים תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב. בהמשך התגייס מחדש לצבא ליחידת ממר"ם כמתכנת והשתחרר בדרגת רב-סרן. מאוחר יותר הקים וניהל את יחידת המחשוב של מכבי-דנט.

 

רק לפני עשור הצליח צור, כאמור, לגולל בפני אשתו, בלה, את הסיפור המלא של פציעתו. עד אז, הסכים צור רק לספר בקצרה שספג כדור בעמוד השדרה והפך לנכה. "מאז הפציעה ועד לפני עשור, לא עצרתי וחשבתי על מצבי. לא הבנתי שחיי עברו שינוי קיצוני. זרמתי. עד שהגיע המשבר", מספר צור. זה תקף אותו בעוצמה. "פתאום זה עלה בי", הוא משחזר.

 

"אני לא יודע אם אפשר לקשר את זה בהכרח לטראומה מהמלחמה, אפשר רק לשער שכן. אבל זו הייתה תקופה קשה מאוד, אולי זה יצא החוצה בגלל שנסגרתי כל השנים. היו לי דפיקות לב מואצות, הפה התייבש, לא ישנתי בלילות. זה קרה סמוך לגיוסם של ילדיי לצבא, והכול חזר לי במכה אחת. מבלי להיות מודע לכך, חזרתי ליום בו נפצעתי ולזיכרונות מהחברים ומהמלחמה".

  

 יכול להיות שכל השנים ראית חולשה בלדבר על הפחד?

"ההתמודדות עם טראומה אז והיום, שונה לגמרי. דור המלחמות היום רגיש הרבה יותר, דור שמתאבל ומתייפח. יכול להיות שהיינו חסינים יותר. אולי זה החינוך שקיבלנו במשפחה ובבית, אולי זו התקופה. ברור שהיה כאב על אובדן חיילים ועל פצועים, אבל לא הייתה התייפחות שכזו, לא היה בכי, היינו דור חזק יותר".

 

מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה