אזכרה ליאיר אדר בקבוצת יבנה ערב יום הזכרון 7 במאי 2019

עפר דרורי 13.05.2019 04:44
יאיר אדר

יאיר אדר


השנה עמדה האזכרה השנתית בקבוצת יבנה בסימן מלחמת יום הכיפורים. לאור זאת הוקדשה חלק מהעצרת לזכרו. אני התבקשתי ע"י המשפחה לספר מעט לחברים על יאיר אדר שלנו. מצורפים הדברים.



ליאיר אדר, טקס יום הזיכרון קבוצת יבנה, מאי 2019

יאיר חברי,

ארבעים ושש שנים עברו אבל מי סופר? בשנים האחרונות המלחמה ההיא מתחילה להראות, לפחות בעיני, כמלחמה בשחור לבן, משהו שקרה פעם כמו בסרטים ישנים של מלחמת השחרור או מבצע סיני. מאידך השפעתה עלינו ועלי נשארה חזקה ומן הסתם תישאר כך עד יומנו האחרון.

לאחרונה עשיתי סבב בין חברי לפלוגה, בגלל ספר חדש שהוצאתי, עם השאלה הפשוטה "מה עשתה לך המלחמה היום 46 שנים אחריה". אולי לא תופתעו עד כמה המלחמה ההיא נוכחת בחיינו, לפחות בחיי אלו שהיו שם.

אותך יאיר אני זוכר במיוחד, קודם כל את החיוך התמידי על הפנים, הקלילות והנכונות לבצע כל משימה. כאשר אני אומר משימה אני לא מתכוון בהכרח "למשימה משימה" איזה כיבוש יעד או סיום מסע רגלי, משימה היא גם "סיירת זבל" גדודית שנדרשנו אליה כאשר שמרנו יחד באחד הלילות. המשימה הזאת הייתה לקחת נ"נ לרתום אליו עגלת זבל ולעבור ברחבי המחנה הגדודי ליד רפידים ולפנות את פחי האשפה. זה היה באחד הלילות בשעות הקטנות, הרס"ר הגיע ומצא באוהל השמירה אותנו, כמה שומרים ישנים שסיימו את משמרתם ועתידים עוד שעתים לעלות שוב לעמדות השמירה. בין הישנים היו יאיר ואנוכי. היינו מאוד כעוסים ואפילו חשבנו לעשות מרד קטן ולסרב, אבל יאיר שכנע את כולנו לעבוד ולבצע את המשימה בטענה "שמישהו צריך לעשות זאת", "בואו נעשה את העבודה ואחר כן נתלונן אצל המג"ד". זה היה יאיר.

היו גם טיפולים שבועיים בנגמ"שים על המשטח. מי שלא צמח בשריון ידמיין לעצמו כמה מכונאים במוסך מלוכלכים משמנים ישנים ושחורים, מטונפים מגריז דביק ושומני ומאוד עייפים, בקיצור לא תענוג גדול אבל נחוץ. לא תתפלאו לשמוע כי היו "מתפרפרים" קבועים שבדיוק בזמן הזה נדרשו למשימות ממש "חשובות" שהיו מעשה נסים מרוחקות מהמשטח הפלוגתי. לא יאיר, איש עבודה שכמותו, קיבוצניק במשמעות של פעם (ובקבוצת יבנה גם בהווה) והכל עם חיוך, כמה עצוב שחלק ניכר מהיושבים כאן לא זכו להכירו.

עם יאיר היה לי קשר מיוחד, היינו "הדתיים" של הפלוגה, שלושה במספר יחד עם יהודה ירד שגם הוא נפל בקרב ביום הראשון למלחמה ואנוכי שנותרתי לספר. בזמנו שלא כמו היום מרבית הדתיים היו מוצאים לעצמם יחידות צבאיות שבהם אפשר לקיים את מצוות הדת בעדיפות על מצוות הצבא, כאילו שאי אפשר לשלב את השניים. היינו די מעטים שלושה מפלוגה שלמה, אבל די מאוחדים. לא נזקקנו לפטורים של ריצת הבוקר כדי להתפלל ולא דרשנו תנאים מפליגים או הקלות למיניהם, אפשר גם וגם.

ביום הכיפורים הגיע אלי יאיר לחדר והלכנו יחד לבית הכנסת של האוגדה. לפני תפילת מוסף הוקפצנו ורצנו יחד למחנה הגדוד, שם התפצלנו כל אחד לנגמ"ש שלו.

אני שהנגמ"ש שלי נפגע עשרה ימים אחרי שהנגמ"ש של יאיר נפגע, חשתי במשך שנים תחושה קשה שלא יכולתי להגיד לו לנהוג כמוני כנהג נגמ"ש. כאשר הנגמ"ש שלי נפגע מטיל בדופן ימין הייתי הנהג אבל אני מתחילת המלחמה לא הסכמתי  שיסגרו את התא שלי מבחוץ. העדפתי להסתכן ולקבל צרור ממא"ג שמאל על פני מצב של תלות במפקד שיפתח לי את התא במצב חרום. כאשר הנגמ"ש שלי נפגע יכולתי לקפוץ החוצה מתוך האש.

יאיר אדר ושאר ששת חבריו לנגמש מ"מ 3, אריה מלינצקי, יהודה מלכה, אהרון ערגי, הרצל ברגיג, הרצל ששון ואלי כהן עלו בסערה ברכב אש השמימה, כמו אליהו הנביא שעל פי המסורת לא טעם אליהו "טעם מיתה", אלא עלה בסערה השמימה ונכנס בחייו לגן עדן.



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה