מלחמה בסימן אובדן אחי היקר

אריה מורג אח של אבינועם 14.12.2008 20:10
אבינועם מורדיש ז"ל

אבינועם מורדיש ז"ל


נכתב לאחר מותו של אבינועם אחי הצעיר במלחמת יום הכיפורים אוקטובר 1973



                                                                 

נכתב לאחר מותו של אבינועם אחי הצעיר במלחמת יום הכיפורים אוקטובר 1973

 

מלחמה בסימן אובדן אחי היקר

יום שמש הייתה אותה שבת, היה זה בוקר.

בוקר שקט, נעים ורוגע.

שבת שכולה לילדים, למשפחה לפעמים לתורנות המתחייבת מהחיים כאן, בקיבוץ.

זו לא הייתה שבת רגילה, רוב החברים התגייסו לטובת שיפוץ המתקנים במגרש המשחקים. יום הילד היה כבר קרוב.

שלוות השבת הפכה לדאגה. זה היה גם יום הכיפורים אבל אני עבדתי בחדר האוכל והטלפון החל לצלצל. קיבלתי הודעות, לטייסים וגם לאחרים בתפקידי מפתח בצבא. לא רציתי עדיין להאמין למה שכבר הלך והתברר לי.

שבוע לפני המלחמה הזו, עוד טענתי בעקשנות, שמלחמה תציל את עם ישראל מעצמו.


המצב החברתי והכלכלי התדרדר והתערער. ערב בחירות חשבתי לעצמי, אין מוצא אחר כדי לנהל חיים נורמאלים במדינה כמו ישראל.

כשהתחלתי לנחש שאכן נבואתי הולכת ומתממשת, עוד הרגשתי בתוכי קצת שמחה על כך שידעתי מה מתרחש בנפשו של דיין. הכול התרחש אבל לא כמו שרציתי.


בשעה ששמעתי את רעם מנועי הפנטום מעליי חשתי כמי שעולה במדרון תלול והמדרון מתמוטט לפתע מפסגתו כלפי מטה ויש בידיו אפשרות לנסות ולחמוק במהירות או שעליו לפלס לעצמו דרך בינות לסלעים הגועשים בדרכם מטה.

כולי התרגשות, הרמתי את הטלפון שצלצל. קוראים לדני, דני השתקן, המכונס בעצמו, בעל ידי הזהב. הוא עדיין ישן את שנת הצהריים. הלכתי להעיר אותו. "דני, קום, פרצה מלחמה", אמרתי. לראשונה אמרתי מלחמה וכבר ידעתי מהי מלחמה.

התרגשתי כאשר נפרדנו, והוא, רגוע ומחייך.לחצנו ידיים ושתי דמעות התגלגלו ונחתו מלחיי ארצה. הוא אמר לי: "אל תתרגש" חייך והלך ולא שב יותר...

מחשבותיי דהרו דרומה, שכבה עבה של דאגות  השתלטה עליי. הרגשתי משותק.

בעיני רוחי ראיתי את שני אחיי הצעירים כשהם כבר בלהט הקרב.

הם קיבלו את ה"קו" של התעלה כשהוא שקט ורוגע, עם אספקה מסודרת של חבילות ומכתבים, מורגלים לשלום ולא למלחמה. הם שם ואני פה, מנחש וחרד.

מלחמתי הפרטית, של דאגה והרהורים נוגים עוד נמשכה עד אשר גויסתי בעצמי. ישבנו עם כוחות הצנחנים במטעי התפוחים והמתנו. חשבנו שאין בנו צורך ולמלחמה הזו נחוצים רק טנקים. הידיעה שאחי איתן נפצע בצוואר כבר בתחילת הקרבות, עוד הגבירה את דאגתי לאבינועם שיצא אל הקרב רכוב על הזלדה.(נגמ"ש).

דמיינתי כיצד הזלדות הבודדות, ככלבי שמירה, מזנקות, יורקות אש ובולעות אל קרבן את ניצולי הפלדה המשוריינת המתבקעת בלהט המערכה. בתוך כול זה, ראיתי את אחי הגיבור והתמים, תמים יותר מכל, שכדור סל היה בשבילו הפסגה וכל היתר פחות חשוב. בדמיוני הוא נראה שם, רכוב על רכב יורק אש. את יעקב אחיו התאום ראיתי בדמיוני כשהוא מתפעל תותחים מלאי עוצמה וכוח ואלה מכים בריכוזי האויב המתקדם. את איתן אחינו הגדול ראיתי מוביל את הטנקים ואלה הולמים והודפים בכוח תותחי שריוניהם. שלושתם נעים כאחד, אבל אחד לבסוף כשל.

                                                   

בעוד המלחמה בסיני וברמה נמשכת, אנחנו חיכינו לתורנו. לבסוף גם אנחנו הוטלנו אל המערכה העקובה מדם. במסע ארוך רכובים על שורה ארוכה של זחלמים עלינו אל רמת הגולן. אני בראש השיירה. באחד מפיתולי הכביש עצרנו  ליד שני זחלמים שלנו ופניהם חזרה במורד הרמה. ירדתי מהזחלם שלי והלכתי אל הזחלם שמולנו, משהו נורא משך אותי לשם. טיפסתי והצצתי  לתוכו ואימה גדולה אחזה בי. מה שראיתי היה תוצאה של מה שהותירה אחריה פצצת בזוקה שפגעה בו, היא חדרה את לוחות השריון, והפכה לכדור מתכת שהתרוצץ בתוכו ובמעופו פגע באנשים. עקבות הדם שהותירו אחריהם הפצועים המדממים  היו עדיין טריות. הרגשתי כאילו הלב שלי פסק מלפעום והדם אזל מגופי, חשתי כאילו שמיכה מלאה מוות מכסה אותי ויוצרת שכבה שמפרידה ביני לבין העולם.  חזרתי אל חבריי ולא יכולתי לדבר, הלשון שלי הייתה משותקת והעולם מסביבי כאילו כבר לא היה עולמי. הרגשתי כאילו שקעתי לתוך בועה.  

השיירה שלנו המשיכה לנוע אל הרמה. חצינו כפר דרוזי ולצד הכביש הייתה מוטלת פרה שנפגעה מהפצצה מהאוויר, בטנה פתוחה ותוכנה שפוך לידה. התופת לא מתפשרת ולא בוחלת גם בחייה של פרה.


תל אבו נידה מולנו. אנחנו נעים קדימה, טור ארוך של זחלמים. כשהטור עוצר, כול המפקדים נקראים לפקודה. אני מבחין בשני מיגים שמתקרבים אלינו מדרום. הם נראים כשהם עטים לעברינו כציפורי טרף. אני מזהה אותם וצועק לכולם לרדת במהירות מהכלים. מישהו עוד מספיק לומר שאלה בכלל לא מיגים, אבל הספק נעלם כשהם משחררים שתי פצצות. אלה מתקדמות במהירות לעברנו וחולפות מעלינו בשריקה, הן טסות אלכסונית ומתפוצצות ברעש מחריש אוזניים לא רחוק מאחורינו. המפקדים, ובתוכם המג"ד ממשיכים לשבת. זהו, אני אומר לעצמי, אנחנו בתוך "זה". החברה מאובקים חיוורים ונרגשים, צופים אל המיגים המתרחקים.

מהו ה"זה". איזה משמעות הוא מקבל בזמן מלחמה? לפתע חיינו הם דבר קטן, מעין פתיל שאורך חייו לא ידוע והוא יכול להיקטע ברגע.

הזחלמים שועטים קדימה. אנחנו חולפים בתוך מה שהשאירו הקרבות אחריהם.

גופות של בני אדם, חיילים, שסועות, מרוטשות, כתושות בשרשראות הטנקים. קשה לראות וקשה לעכל. נורא, הסבל זוחל אל תוך הבטן. שריפות ומערבולת אימה ומסביב מוות. אני מתפנה לצלם תותח שלנו שיורה לכיוון דמשק.

המצלמה שאני מחזיק בידי ומצמיד אל עיני הפקוחה, יוצרת לרגע חיץ ביני לבין  העולם. אני רואה את הדברים דרך העינית ולרגע אני מחוץ לדברים. המצלמה מרחיקה אותי מהאימה שסביבי.

אנחנו, כוחות טריים של צנחנים, מילואימניקים בעלי משפחות נעים אל הגולן.

רק לפני שעות ספורות עוד היינו בעיצומם של דיונים חשובים, כמעט דרמטיים מאיזה עץ נקטוף תפוחים, אילו הם התפוחים הטעימים ביותר.

זיפת, הרגשה קשה מזדחלת אל תוך בטני ומשתלטת עליי, כל גופי נתון לה ואינני יכול יותר לשלוט בה. אינני יכול לשלוט בעצמי. "אני מפקד", אני אומר לעצמי ואינני מסוגל לדבר. פי איננו נשמע לי. אני לא מסוגל לדבר לאכול ולשתות. ההכרה ש"משהו נורא" קורה לי מתחילה לחלחל לתוך תודעתי. העולם נראה בחוץ ואני "מוגן בתוך בועה".

פטונים וצנטוריונים פגועים, עדים דוממים הזועקים מכל עבר.  צריחים שהדף הפיצוץ העיף אותם אל האוויר נחים כעת הפוכים על ראשם בתנוחות סוריאליסטיות.                                                     
אני רוצה לצעוק, אני רוצה שהכול יגמר כבר עכשיו. גרוני חנוק, ואני שואל את עצמי בשביל מה, למה? אין ברירה?         

שורת הכלים שלנו שועטת לעברו של מתחם סורי נטוש ואנחנו מתארגנים להגנה היקפית על היעד. לילה. סרחון נורא באוויר, הסורים השאירו לנו את צרכיהם והם פזורים מסביב.

יש לי תפקיד, אני אוסף את כוחותיי ומכין רשימת שמירה. אני יודע שאני בבעיה קשה, אני מתבייש ולא מתקרב לאיש. חוויה של ריחוק ובדידות גדולה משתלטת עליי. אני מפחד ש"יגלו" שיש לי בעיה. הבושה מוכרת לי מילדותי בקיבוץ, מאותם בקרים בהם הייתי מתעורר ומגלה שאני רטוב...

עייפות נופלת על כולנו, אני עדיין בתוך הבועה שלי, חושש ממחר. מה יהיה אם יתגלה  ה"סוד"?                                                       

מתארגנת שמירה וכולם להוציא השומרים נרדמים.

שחר, יום חדש, התותחים רועמים ושולחים אל עבר הסורים כמויות גדולות של פגזים. אנחנו עומדים המומים על התל ומתחילים להבין היכן אנחנו.

תזמורת המלחמה רועמת ואליה מצטרפים בשריקה מטוסי הסקייהוק שלנו בדרכם להפציץ ולפגוע במטרות שעל הקרקע. וילון ענק של אש נ"מ סורית נפרס לכל אורך הרמה. קו האופק מזרחה לנו צבוע באדום, אנחנו חוזים במופע אימים. אנחנו עומדים ומסתכלים בו בעיניים פעורות ושותקים. זהו קרב לחיים ולמוות. המטוסים  שלנו באים ממערב לנו. לקראת  התקיפה, הם נפרשים כמו מניפה רחבה, שוברים את כיוון טיסתם דרומה ונכנסים אל תוך הוילון הסבוך של כדורי האש הנורים ללא הכוונה אל השמים.

 בזה אחר זה הם יורדים אל המטרות וחלקם נפגעים. אנחנו רואים כיצד חלקם מנסים להשתחרר מלפיתה חזקה של צבת בלתי נראית בנסותם לטפס ולמשוך את עצמם למעלה לאחר שהנמיכו אל תוך המטרות מכוסות האש ולטוס בחזרה לשטחינו.  חלקם אחוזי אש ועשן והם מאבדים את יכולתם לטוס ונופלים כגושי ברזל אל הקרקע הטרשית.

אלה לא גושים, נוהגים אותם טייסים. הם בנים, בני אדם צעירים, הורים לילדים שרק לפני רגע עוד קיוו וחלמו, את חלקם אני מכיר, אני עד למאבק ההישרדות האחרון שלהם, הם עדיין חיים ואולי עוד רגע כבר יהיו במקום אחר, שבויים , הרוגים או פצועים. חלקם פולטים עצמם בכיסא המפלט. דרמה. התחושה מקפיאת דם ומשתקת.

מסביב מהומה. אני משוטט לי בין  ובתוך העמדות הסוריות הנטושות, באחת מהן, אני מוצא ציורים שהשאיר אחריו חייל סורי מוכשר, תמונה של אשה אהובה ויפה ולידה שירים שנכתבו אליה. תמונות של ילד קטן שהחזיק בין חפציו חייל אחר. ישבו כאן אנשים, בני אדם וחלמו על ביתם. בבונקר שלידם, בונקר המפקד נשארו תוכניות ההתקפה המתוכננת על ישראל, התקפה קרה ורעה, נמצאו שם מדי זווית, מפות ועליהן סומנו מטרות וטווחים, צוירו חיצים כשהם מכוונים אל המטרות, ישובי הצפון.

אלה לא חיצים תמימים, אלה חיצי מוות, חשבתי לעצמי.     

למרגלות התל נעות שיירות של כלי רכב, במשך היום אנחנו צופים על הכול מלמעלה ומחכים לפקודה. אנחנו כוח למשימות מיוחדות.

לקראת הצהריים מתחילות התלחשויות על כך שאנחנו עומדים לפשוט ולכבוש הערב את תל שאמס. אמרו לנו שהיו התקפות של השריון שלנו על התל והיו שם נפגעים רבים.

אומרים ש"צריך חיל- רגלים. אני מרגיש כיצד הפחד זוחל ועולה בעצמותיי. הוא הופך למהומה שרק הולכת ומתעצמת. מחשבות על שני הילדים הקטנים שלי מציקות לי ואני מנסה להרחיקן בחוסר הצלחה.

זה ממש טרוף אני חושב, מה יגידו לילדיי אם אפגע?    זה ברור לי שלא יקרה לי כלום, רק למישהו אחר. "מישהו שומר עליי", אני מרגיע את עצמי. 

 

הפקודה כבר ניתנה, פקודה חטופה ואנחנו בדרך. נאמר לנו שהשריון לא הצליח ולכן אנחנו נתקדם ובחסות העלטה נפשוט על התל מצד דרום ו"נראה להם". אנחנו בטוחים שהארטילריה תיתן ריכוך חזק לפני שנגיע ובעיקר סומכים על המזל ורוצים בעיקר לראות בזריחת השמש למחרת.

בתוך הזחל"מ שקט מקפיא. כל אחד מכונס בתוך עצמו, עם מחשבותיו והרגשותיו הפרטיות. יש שמנצלים את הרגעים האלה לשאיפת סיגריה, עמוק עמוק אל הריאות. מתעורר ויכוח נצחי בין החבר'ה, האם מותר לעשן בזחל"מ או אסור.                                                          

מגיעים, עוצרים, שקט, יורדים. ההתקדמות שקטה. אנחנו, הצנחנים הגיבורים, נעים בחסות החשכה אל התל הנשקף אלינו מצפון. הירח מסנוור אותנו, הוא במחציתו. בודאי רואים אותנו מהתל, חולפת בי מחשבה, מה שלפנינו חשוך, הירח לרעתנו.

ההתקדמות בין סלעים גדולים, בולדרים, השטח בזלתי. אנחנו מתקדמים בשקט מחשש פן נקים רעש ונתגלה. אני מוביל כיתה שנעה בראש אחד הכוחות מימין.

קריאת "מן הדא" נשמעת לפתע ואחריה צרור יריות ארוך, ומשתרר שקט. אנחנו נצמדים לרגע אל הקרקע. צרור נוסף, כדורים שורקים ונתקעים באדמה, בינינו. נשמעות קריאות: נפצעתי, נפצעתי, חבר'ה נופלים. הפציעות מתברר אח"כ קלות. המ"מ עושה איגוף מהיר משמאל ויורה צרור קצר. האש משתתקת. משאית מתקרבת באטיות לעברנו, אנשים קופצים ממנה ורצים לכיוון התעלה שבפאתי היעד, שם כבר נמצאים חלק מהחבר'ה. כמה יריות והם נפגעים ונופלים. השמים מוארים בפצצות תאורה שנורות ממרגמות שבחיפוי. אנחנו נעים במהירות אל עבר היעד. יורים עלינו פצצות מרגמה, והן נופלות סמוך לנו. מפחיד. אנחנו נכנסים אל התעלה  הראשונה ומתקדמים בה, משוכנעים שנפגוש חילי אויב כי אנחנו גלויים והם במסתור, אבל די מהר אנחנו מבינים שאין אף אחד על היעד. תחושה של רווחה משתלטת עליי. הפחד מתחלף בהקלה גדולה. אנחנו אוספים את הכוחות ומתפקדים. ברור לנו שהתל נעזב זמן קצר בטרם הגענו. נס, אני אומר לעצמי. אנחנו מחכים להפגזה מסיבית שתתחיל מייד ואכן, היא מתחילה. הפצצות נוחתות לידינו, בינינו. "רק נס ישאיר אותנו בחיים",חולפת מחשבה במוחי. כך זה נמשך במשך כל הלילה. אני שוכב בתעלה חפורה, לא עמוקה ורסיסים לוהטים ניתזים מדי פעם ומאיימים על חיי. הם פוגעים בדפנות התעלה ולא בי. קיר התעלה מתמוטט.

אני נרדם בעיצומה של ההפגזה, הרגשה חזקה ומתישה של חוסר אונים.

עם עלות השחר אני חי.

טור של טנקים נע מהצומת למשימה חדשה. הלילה אנחנו פרצנו בשבילם את הדרך, במקום שבו הם נכשלו יום קודם והטור ארוך מאוד. אחד הטנקיסטים מבחין בנו למרגלות התל ופותח עלינו באש מקלע.

אנחנו מקבלים הודעה להתחיל להתקפל לכיוון הצומת ואנחנו נוטשים את התל האסטרטגי.

מיקומו הגיאוגרפי של התל וגובהו, מקנה לו חשיבות רבה.הוא שולט על שטחים נרחבים מאוד.    
תחת מטח פצצות שלא פוסק לרגע ונמשך כבר כמה שעות, אנחנו נחלצים משם. אנחנו עולים על זחל"מים, נהוגים בידיהם של נהגים אמיצים שמקדמים אותנו אל נקודה שולטת מעל צומת קרובה. איתנו כמה סורים שבויים, שנשלחו עם רכבם אל התל ושם

נתפסו. מישהו כנראה התעצל לומר להם שלא ייסעו כי כולם נסוגו משם. "כבר היו דברים מעולם", אני מהרהר ביני לבין עצמי.

ההפגזה המדויקת עלינו נמשכת. התל כבר מאחורינו. לאחר שכיבה מתוחה תחת הפגזה שלא מראה סימן שתיגמר, אני ועוד כמה חיילים, קמים, ומתחילים ללכת זקופים בין הפגזים. אנחנו חוצים שדה מסוקל במטרה להגיע אל הצומת, שם מתרכזים הכוחות.  

יש בנו תחושה חזקה שמישהו צופה בנו, כי אחרת איך יתכן שהארטילריה מלווה אותנו בדיוק כזה?

ואכן, כוח סריקה מגלה בתוך מבנה קטן ששולט על השטח, קצין סורי, שכל העת טיווח את האש ותופס אותו.   למטה בצומת מחכים לנו צלמים. במשחק האכזרי הזה יש להם תפקיד חשוב, הם מנציחים בתמונותיהם כל עווית נסתרת שנחרטה בפנינו העייפות אחרי הלילה הארוך הזה.    

 אנחנו נוסעים אל התל שעליו התמקמנו יום קודם, מרגישים כאילו נוסעים הביתה. בדרך עומד חייל סורי שיצא ממחבואו ומנפנף לנו שנאסוף אותו. כולם מתעלמים ממנו וחולפים לידו. אנחנו ממשיכים בדרכנו. "הוא עזוב בשטח ורק התושייה שלו תעזור לו", אני חושב לעצמי.

תל שאמס בידינו.

אני שם לב שהרגשת סיפוק ממלאת אותי. השתייכתי לכוחותינו שכבשו שטח לטובת מערך ההגנה של ישראל לזמן רב. לזמן רב?

אנחנו מגיעים אל התל שלנו. שם כבר מחכות לנו חבילות מהבית, גרביים נקיות ותחתונים. חוזרים להיות בני אדם. אני חולץ את נעליי ונכנס לתוך בונקר עזוב, יש בו חבית מלאה מים. אני שוטף את פני וגופי מזוהמת הלילה ומרגיש נקי. אני נשכב לי על הקרקע, מתכרבל כעובר ושינה עמוקה נופלת עליי.

אני מתעורר,  סירחון עולה מהתעלות והחפירות שמסביב ואינני יכול להמשיך לישון. החיילים הסורים עשו כאן את צרכיהם בכל מקום. הפצצות חיל האוויר גרשו אותם אל מתחת לאדמה. הרגיעה מאפשרת לי להרהר על המצב שבו אנחנו נמצאים.

החברה מדברים והשאלה המרכזית שעולה, לשם מה? מנתחים ומנחשים שמועות.

המנוחה בתוך מוצב של האויב נפסקת ברגע אחד. ארוחת הערב שהתכוננו לקראתה מופסקת ובהתראה קצרה אנחנו עולים על הזחל"מים בדרכנו לקלעה. התנוחה של רוב החבר'ה בעת הנסיעה איננה דומה לתנוחה של לוחמים בתנועה לקראת קרב. רוב החבר'ה שומטים את ראשיהם אל בין ברכיהם ותופסים תנומה.

תל קלעה הופך לביתנו. גבעה חשופה וטרשית, שעליה מספר קטן של אקליפטוסים, קלעה של ששת הימים תהיה עבור גדוד הצנחנים שלי לבית.

רחוק מקו האש הקדמי בו היינו עוד הבוקר, אנחנו שומעים ממקומנו את הדי הירי, אבל עכשיו זה שונה, כי אנחנו כבר לא שם.

בחסות החשיכה אנחנו יורדים אל קיבוץ להבות הבשן כדי להתקלח. בהזדמנות אנחנו מקבלים גם ארוחה. חברי הקיבוץ טורחים למעננו, חלקם עומדים ומסתכלים בנו, מנסים למדוד את החוויות הקשות שעברנו, לא שואלים. אף אחד מאיתנו לא משתף במה שעברנו רק לילה קודם.  

אני ממלא גלויה ושולח דרישת שלום הביתה. אגב כך ניתנות לנו שעות מנוחה ואני רובץ על הדשא, נקי ושבע ומחשב לעצמי מתי שוב אהיה בבית. המחשבה שתופסת אותי, היא האם אחיה? אני לא רגוע, יש בי חלק שחושש מאוד מהתפתחות הדברים ואני מתחיל להבין שהשאלה אם אחיה, איננה בידיי אלא בידיהם של גנרלים תאבי כוח ושליטה.

גם הגנרלים,  הם בס"ה כלים בלוח השח הגדול של החיים. והחיים הם מעין להטוט מטורף אשר אנחנו צופים בו ועדים לו בשעות גורליות אלה.   

הנושא המדובר עכשיו בינינו, היא השאלה "האם הצבא הסורי נשבר או לא?"

הקריינים ברדיו נשמעים מעודדים, האם הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים?

אין ספק, הדברים מתחילים להראות טוב יותר, הסורים נחלשים. נשברים?

                                                         

הספק מכרסם בתוכי, זו לא מלחמת ששת הימים, מלחמת בזק שבה הכול היה מהיר מאוד.

היום הגיעה אל התל שלנו בקלעה, מחלקה שנשארה לשמור על תל שאמס. הם מספרים שלאחר שעזבנו אותם, נעו לעברם כוחות רגלים סורים מתוגברים בשריון, במטרה לכבוש את התל. הארטילריה נחתה עליהם במדויק, אבל הם לא נשברו והדפו את ההתקפה.

בשעות הצהריים מופרת אווירת השלווה שנכנסתי אליה. קוראים למפקדים לקבוצת פקודות ולנו נאמר שעלינו להתכונן במהירות לקראת יציאה לפעולה, עוד אין פרטים והמתח רב. מגיעה משאית ואנחנו מקבלים תגבור של משהו חדש, לא מוכר, טילי לאו. הידענים שצצים ברגע כזה, אומרים שהם הגיעו אלינו רק עכשיו ברכבת האווירית מארה"ב. אני מרגיש שהידיעה שאמריקה נמצאת מאחוריי, מעודדת אותי אבל החרדה גדולה. קוראים לנו ללמוד כיצד לתפעל את הטיל. אני לא מבין כלום ואין לי אומץ לומר. נותנים לי טיל והוא מפחיד אותי, אינני יודע מה הקדימה ומה האחורה שלו.

אנחנו עולים על הזחל"מים. התנועה של הכוחות מתנהלת בציר מוכר. ציר של הרס רב ומוות. שיירות של טנקים חרוכים בצידי הדרך. טנקים שלנו עומדים דוממים, פגועים, עדות לאימה שמשוטטת כאן. אנחנו בדרך להתארגנות לקראת המבצע. אומרים שהולכים לתקוף את אום בוטנה. זה יעד שמשתרע על שטח עצום.

בתוך הזחל"ם שקט. שקט של פחד וחרדה. מחשבות על הבית שלי, על אשתי וילדיי הקטנים, ממלאות את ראשי והם נראים לי כ"כ רחוקים. טור הזחל"מים ארוך מאוד והם נעים קדימה בשקט ובביטחון. אנחנו חולפים ליד מוצב ישראלי וחוצים את קו הגבול הסגול, הקו שנקבע במלחמת ששת הימים. רק אורות חתול דולקים כדי לא לעורר את תשומת הלב של האויב. אנחנו יודעים שהסורים צופים בנו מכל מקום גבוה, החרמון בידיהם מאז פרוץ הקרבות.

עוצרים, ניתנת פקודה שקטה לרדת ולהסתדר לאורך הדרך לפי הכוחות. לכולנו יש מעילים, בתל שאמס קפאנו מקור. הפעם אנחנו מוכנים לו ונצטרך לסחוב משקל נוסף.  מסתדרים בשני טורים, כורעים ברך ומחכים לתנועה. יש תחושה שכבר היינו בסרט הזה, אנחנו מוכנים יותר ואולי גם קצת יותר בטוחים.

אני רגוע. המשברים של הימים האחרונים מאחוריי. מאוד שקט מסביב. אין קולות, "הרמה הסורית", רמת הגולן דוממת. כמו חיה ענקית היא רובצת לה בשקט ומחכה למשהו.

אנחנו צועדים דרומה. הירח עוד לא עלה והראות מוגבלת. "הוא יעלה ברגע הפחות מתאים ויחשוף אותנו לאויב", חולפת מחשבה בראשי. הצעידה מהירה. עשרות צנחנים בתנועה. שקט. לפניי המג"ד אלישע וסביבו אנטנות רבות של מכשירי הקשר. פלוגה א'  ופלוגה ב' ו- ג' ובסוף אנחנו, פל' ד'. אנחנו חדורי רצון לחיות. כולנו רוצים לחזור את הדרך הזו גם בחזרה. אני אומר לעצמי שיתכן ולא כולם יחזרו. מי?... הדרך טרשית. הולכים צמוד זה לזה. הראשונים עוצרים מדי פעם, מתכופפים ובודקים את הדרך שלפניהם. יש חשש ממארב. סורקים מחפורות ונקודות חשודות. בינתיים עדיין שקט. אנחנו קרובים ליעד. לפי התכנון, יש עוד 45 ד' לתחילת ההתקפה. הפלוגה שלנו בעתודה, כך נאמר לנו בפקודה. "אתם, תמשיכו אל היעד רק לאחר כיבוש הכפר ותשתלטו על עמדות התותחים".                                     
את השקט קורעת לפתע צווחת הארטילריה שלנו שיורדת על היעד הסורי. אני נבהל. ההפגזה צפופה. אש סורית נגדית מצליחה לשתק סוללה שלנו, אני עסוק בדאגה לשלומם של התותחנים שלנו. כמה מהם נפגעו?

אנחנו ממשיכים לצעוד אל היעד וההפגזה נעשית יותר ויותר צפופה. אני חש שהביטחון חוזר אליי. אני מתפלל בליבי שהם יברחו ואולי הם כבר ברחו?

 נשמעות יריות. מאיפה? שלנו? שלהם?

 

אומרים שזו משאית סורית שהובילה תחמושת וקיבלה פגיעה ישירה. כל השטח בוער. מניפות של תחמושת בוערת מתפזרות לכל עבר. הד ריסוק הפצצות שיורים התותחנים שלנו לסיוע נשמע חזק יותר ויותר והפגזים מתפוצצים ממש סמוך אלינו ולפתע הם מתרחקים. הפלוגות מתפצלות וכל אחת פונה לכיוון היעד שניתן לה. הכוחות נעים אל המחפורות והתעלות. אנחנו שקטים, לא רוצים עדיין להתגלות. מקווים שתשומת הלב של האויב מופנית אל רעש הארטילריה. תוך כדי התנועה הצפופה קדימה, נשמע רעש חזק ורשף פצצת האר.פי.ג'י שנפלטה לאחד החיילים חורך קצת את אלה שמאחור והפצצה טסה לה קדימה אל האופק. שובל אש מאחוריה והיא אובדת לה מס' מאות מטר קדימה. אנחנו כולנו בהלם. בדיקה מהירה מעלה שאף אחד לא ניפגע. אנחנו מתפנים לחשש שהתגלינו.

התאג"ד נע ממש מאחורי הפלוגה שלנו. הרופא הצטרף אלינו רק הלילה, שעות ספורות לאחר שהגיע מארה"ב. 

התגלינו והקרב מתחיל לפתע. כמו לפי שריקה של שופט לתחילת המשחק, רק שכאן כל רגע יכול להיות הרגע האחרון שלי או של מישהו מחבריי.

ממש לפנינו מתנשאת לה גבעה. את האוויר חותכת קריאה חזקה של סורי שכנראה נבהל. "מן האדא" הוא קורא והלב שלי שפועם בחוזקה, צורח בתוכי: "זהו זה התחיל".

"חייל סורי מטומטם, שואל אותנו לזהותנו". במקום זה, כל מה שהוא היה צריך לעשות, הוא לירות בנו צרור אחד ארוך. הוא יכול היה לפגוע ברובנו, היינו כל כך צפופים, הפוך ממה שתמיד אומרים. ככה זה במצבי לחץ, כבר גיליתי שהצפיפות מעניקה תחושת בטחון.

אורי המ"מ פועל במהירות, הוא מכוון ויורה לעברו פצצת ררנ"ט. הסורי וחברו שהצטרף אליו בינתיים מושתקים. חוליה רצה אל הגבעה באיגוף שמאלי ומטהרת את העמדה שמעלינו.  אני נמצא במאסף הכוח וצופה לאחור כדי שלא נהיה מופתעים. אני מבחין בשורת חיילים נעה בשקט ובמהירות ממערב למזרח. מטרים ספורים ממני. ההפתעה גדולה מאוד, מקפיאה. עשרות חיילים נעים בחיפזון, ללא דיבור, האם אלה סורים?  האם הם נסוגים?  האם כדאי לירות לעברם?

אני מקבל פקודה לא להסתבך ולא לפתוח באש. אני חושש שהם יכולים לאגוף אותנו אבל דוחק הצידה את המחשבה המטרידה הזאת ממני והלאה.

הטיהור של העמדה מעלינו הסתיים ואנחנו ממשיכים להתקדם בזהירות ובשקט אל עבר הכפר. נשמעות יריות ממקומות אחרים, הפלוגות האחרות נתקלות באויב. אנחנו מגיעים לחומת אבנים נמוכה. פצצות תאורה מאירות את השטח כולו ואנחנו נשכבים מייד. נצמדים אל הקרקע עד שהאור נעלם ואז קמים מייד וממשיכים לצעוד. אנחנו במרכז הכפר, עומדים על הכביש שמוביל ממזרח למערב וחוצה את הכפר. לידי הסמג"ד והמג"ד. רעש וחריקה של שרשראות טנקים נשמע מכיוון מזרח. אלישע המג"ד אומר שזה כנראה טנק שלנו. הטנק עוצר כמה מטרים מאתנו, מאחוריו מתקדם לו טנק נוסף. מנסים לקרוא לו ברשת הקשר אבל הוא לא עונה. מישהו עוד מספיק לומר ש"אנחנו אמורים לקבל תגבורת של כמה טנקים, אבל אף אחד כנראה לא יודע מאין הם אמורים להגיע." 

 הטנק מתקדם קצת וירקוני הסמג"ד , איש גבוה במיוחד נעמד במרכז הכביש ומסמן לו  לעצור. הטנק עוצר ליד ירקוני ומהצריח יוצא מישהו. כולנו דרוכים. הירח רק החל להאיר והוא מאחורי הטנק. אנחנו רואים הכול בצללית. הדמות קוראת בערבית: "מן הדא". אני קופא במקום, ביני לבין הטנק רק מטרים ספורים. הטנק ממהר לירות, והפגז עובר בינינו מבלי לפגוע באף אחד. ההדף מפחיד. מולנו מפלצת מאיימת מטילת אימה. מי מפחד יותר, הם או אנחנו?

                                                        

מישהו קורא: "מי שיש לו טיל, לבא קדימה ולירות בטנק". אני קרוב לטנק אבל אין לי מושג איך לתפעל את הטיל, משהו שקיבלתי בערב, זמן קצר לפני היציאה.

פחד ובושה משתלטים עליי, אני פוחד לטעות ואני מעביר אותו לאחד החבר'ה. אני קופץ אל מאחורי חומת אבנים נמוכה ופוגש שם את יואב, איש שעוסק בפיתוח אמצעי לחימה סודיים ביותר. באותו רגע, אני בטוח שאלה הרגעים האחרונים שלי וככה כשאנחנו צמודים בפחד אל הקרקע הטרשית, אני שואל אותו: "תגיד, אין לנו אמצעים כנגד מצבים כאלה?" כמו ילד חסר אונים וישע, ניסיתי לשאוב ממנו עידוד ובטחון.

הניסיון לעצור את הטנקים  מטרים בודדים מאיתנו נמשך.     

מישהו נפצע, כנראה קל, פותחים אלונקה ומעבירים אותו לטיפול. אני שומע קולות ירי של קלצ'ניקוב, לא ברור מאיפה. יש עוד נפגעים והם מטופלים על הכביש. אחד מהם עם תחבושת לבנה על החזה, משכיבים גם אותו על אלונקה. חברה יורים את הטילים ממרחק קטן אל הטנק אבל הטנק איננו עוצר והוא ממשיך להתקדם במורד הכביש אל כיוון הפצועים. מהמקלע שלו נורית אש. אני מתרומם מעל המחסה ורואה שהאש לא מכוונת. הטנק מתקדם עוד כמה מטרים ועוצר. המקלע של הטנק השני  שגם הוא מתקדם מדויק יותר, אבל גם הוא נפגע ונעצר.

מעליי מתנשאת גבעה, אני שומע משם צעקות. צועקים שישנם שבויים. אני עוזב את הכביש וממהר למעלה אל הגבעה. אני נעמד ליד פתח של בונקר ואחד אחד יוצאים משם הסורים ידיהם מורמות והם ממלמלים תפילה. אני מורה להם לשכב שם אחד ליד השני. הם מודים בפחד גדול לאלוהים שהעניק להם חיים. הם כבר 12 במספר. אנחנו חושבים שהם טיפשים, באיזה קלות הם מסגירים את עצמם. הם היו בתוך עמדת בטון מבוצרת ויכלו לפגוע בנו בקלות. מגיעים עוד חבר'ה שלנו אחרי שסיימו סריקה ברחוב שלמטה, ביניהם חובש. עוד שבויים יוצאים והם רוכנים על האדמה, הם על ברכיהם וידיהם על הארץ. הם מברכים. מסביב רעם של פיצוצים ומטחי ירי. בוהק הפיצוצים מסנוור את העיניים. תחושה של התרגשות ופחד. ממקום כלשהו מגיע אשכנזי, אחד החיילים שלנו, זה שבעת ההתקדמות אל היעד פלט את האר.פ.ג'י. הוא צועק לפתע:"לזוז, אני יורה!!!". אני משותק. שניות קודם עברתי תעלה ונעמדתי בין השבויים והוא לא מבחין בי. הוא לא מבחין בכלום. הוא אחוז תזזית. מבלי לחכות הוא יורה צרור ארוך. הכדורים פוגעים בשבויים חסרי הישע. אני שם ואין ביכולתי לזוז. בניסיוני להתרחק משם, אני נתפס ומסתבך עם חוט טלפון בחזה. המצב שלי עכשיו נעשה חמור בהרבה כשהוא צועק:"אני זורק רימון!!!". זה רגע של פחד לכולנו, מי כאן האויב ומי הוא הידיד? עכשיו כבר כמעט ברור שאני עומד להיפגע. מישהו יוצא מבין השבויים, חלקם כבר נפגעו וגם הוא פצוע. אני מבחין בו לראשונה. לא ברור מתי התערבב ביניהם. הוא צועק ובקולו אימת מוות. "מה אתה עושה?" זה קצין שלנו שלא הספיק לצאת משם ואחת מאצבעותיו נכרתה. עכשיו זה יהיה לו לזיכרון, לתמיד. היה יכול להיות יותר גרוע.

הרימון לא נזרק.                  
הפגזה מסיבית מתחילה ליפול על ראשינו.  נפץ הפגזים דומה לאלה שנפלו על ראשינו בתל שאמס. אנחנו בתוך התופת בעוצמתה. אין יותר עניין בשבויים, אנחנו מחפשים לעצמנו מחסה. תותחי נ.ט יורקים אש לא יעילה. אני תופס מחסה מאחורי קיר של בית. מישהו השאיר שם תרמיל עם פצצות מרגמה 52". אנחנו כבר לא כוח מאורגן, מחפשים מחסה. אני רואה חבר'ה שחוצים בריצה את כיכר הכפר והכול מסביב בוער. הכיכר מטווחת ע"י מרגמות האויב ותותחיו. פגזים נתקעים בשריקה בקירות הבתים. האדרנלין זורם בעוצמה רבה וההתרגשות רבה. התנועה עם התרמיל שמצאתי קודם מעמידה לפניי דילמה. האם להניח את התרמיל הארור הזה, או לגרור אותו איתי.

אני מחליט להמשיך ולנוע איתו למרות ידיעתי שאין בו תועלת ושהוא מכביד עוד יותר על התנועה. אני מחפש מחסה. אני חוצה לבדי את הכיכר ונצמד לקיר של בית בצידו השני. התפוצצויות פגזים מאיימות עליי מסביב. אני נכנס לתוך מחפורת של ג'יפ, שם נמצאים כבר לא מעט חבר'ה, כולל המ"מ. כולנו שוכבים ותופסים מחסה. הפצצות מתרסקות מעל ראשינו ואנחנו לומדים להכירן.

אני מרגיש עכשיו מיותר לגמרי בתוך המלחמה הזאת.

המחשבות עולות לראשי, ביניהן הידיעה שאם אמות, גורל המלחמה הזאת לא ישתנה בין כה וכה אבל ילדיי יישארו יתומים. אני מבקש מאלוהים שישמור עליי ומתפלל לא להיות במקום המקולל הזה, מוכה האש. ההפגזה עלינו מטווחת היטב. הפגזים נופלים באשכולות ומתפוצצים מעלינו. כל האזור של המחפורת מוכה באש חזקה. מתעורר ויכוח בין החברה על הנחיצות בהוצאת תצפית אל מחוץ למחפורת. סאלח, "כורדי" קראנו לו, איש יקר ואהוב במיוחד, לא מחכה לסיום הדיון והוא יוצא אל מחוץ למחפורת וצופה החוצה מתלולית עפר שמעלינו. הוא מתכסה באבק מהדף הפיצוצים והעיקר, נשאר בחיים. התופת נמשכת. פגזי נ.ט שורקים מעלינו ונתקעים בקיר אי שם. ההפגזה נעשית יותר ויותר צפופה.  זה ברור לכולם שצריך להתחלף עם סאלח, אני הייתי סמל מחלקה, הגעתי אל פלוגת המילואים הזאת מהסיירת, מאחוריי כבר היו לא מעט רגעים שבהם פגשתי את האויב. פגשתי בו בירדן, בסיני, במארבים והיתקלויות רבות.

הפעם הפחד שיתק אותי. בנוסף לפחד גם התמלאתי בבושה. לא יכולתי לומר מילה, לא יכולתי. רציתי ופי לא דיבר. כשהגיע תורי לעלות אחרון לתצפית נתקעתי, סאלח שתק ועלה שוב והפעם במקומי. אני חישבתי כיצד לקבור את עצמי מבושה, בושה שלא הרפתה ממני עוד שנים רבות מאוד אח"כ.

התחיל דיון אם כדאי לעבור למקום אחר. בינינו שכב לו שבוי, הוא יותר מוגן מאיתנו חשבתי לעצמי. הוא אמר לנו שממש לא רחוק מאיתנו נוכל למצוא מקלטים טובים בהם נוכל למצוא מחסה טוב יותר מהמחפורת. אבל יתכן ומסתתרים בהם חיילים סורים, הוסיף. נשארנו שם. כשהכול נגמר, שמענו שחלק מהחבר'ה מצאו לעצמם מחסה במקלט כזה ושהיה להם מזל גדול. פגז נ.ט פגע בפתחו של המקלט בו הם הסתתרו אבל איש לא נפגע, הבהלה הייתה גדולה.

אנחנו מבחינים בכוח מתקרב על הכביש ממזרח ומאותתים באור זיהוי כוחותינו לאחד הזחל"מים לעצור. אני מנצל את ההזדמנות להפטר מהתרמיל עם פצצות המרגמה שאני גורר איתי. מרגמה אין לי וגם הסיכוי להשתמש כעת בפצצות נראה רחוק.

הזחל"ם מאט קצת את נסיעתו,אך ממשיך מייד להתקדם, לאחר שאנחנו אומרים לנהג שהכביש מטווח והוא מסתכן אם יעצור עכשיו. באותו רגע שבו הם זזים, מתפוצץ פגז על הכביש. לשיירת הזחל"מים שמגיעה אחריו, אנחנו צורחים לא להתעכב. הצעקה: ת..מ..ש..י..ך מהדהדת בין הפיצוצים והיא מלאת דאגה וחרדה לשלומם של אלה שמגיעים                                                 
כדי לחלץ אותנו. אני עולה לתצפית, לא ניתן לראות את הכביש, רק ענני אבק והם חוסמים את הראות אל הכביש. הפצצות מוחשיות עכשיו עוד יותר, הפיצוץ שלהן יוצר זוהר ואחריו מגיע הדף איום ונורא. אל התמונה מצטרפת גם הרגשה אחרת, טובה הפעם. הנה למרות הכול אני חי וקיים וכלום לא קרה לי עדיין.

בטרם עולה השחר, נשמעות קריאות כאילו מעולם אחר: "להתקבץ אל הצומת". מאחר והצומת מטווח וכל רגע מתפוצצת בו פצצה, הרעיון להתכנס לשם, נשמע לנו בתחילה כרעיון טיפשי, לא חכם. אנחנו רוצים שהלילה הנורא הזה יהיה כבר מאחורינו, קצנו במקום הזה ואנחנו ממהרים למלא את הפקודה. עוד לא ברור לנו אם נוטשים את המקום

                                                              

שרק הלילה כבשנו, אבל אנחנו ממהרים אל הצומת. המתח מתגבר. אנחנו רצים שפופים בחושך הלוהט.נצמדים לקירות הבתים ולבסוף מגיעים אל הכיכר, סמוך למקום שבו עצרנו את הטנקים. מישהו אומר לנו להמשיך וללכת, לא לעצור ולפנות ימינה, צפונה ושם לעלות על הכביש לחאן ארנבה. כולנו צועדים ומתפללים שלא ניפגע. בינינו צועדת קבוצת שבויים. הד הפגזים המתפוצצים נשמע כבר מאחורינו. אני מסתכל על פניהם של החברים, והן מפויחות. השחר העולה, מקטין את אפקט ההתפוצצויות של פצצות הזרחן שמתפוצצות מערבית לנו. אלה הם האקורדים האחרונים מתוך סימפוניית הגבורה שהתרחשה בלילה גדוש אש, בו עלה כוח צנחנים על היעדים הסורים שבאום בוטנה.

מחשבה צינית עוברת בראשי: " האם כל זה  היה רק כדי שלמחרת בבוקר, נוכל לשמוע ברדיו את דובר צ.ה.ל מדווח שכוח צנחנים, הצליח ליישר הלילה בגבורה את הגבול הבין לאומי עם סוריה? "

יובש הלילה שחלף וקרוב לודאי גם החרדה שאחזה בי במשך שעות לא מעטות, גורם לכך שדם נוזל מאפי. אני סותם אותו בחתיכת בד, צלמי עיתונות אורבים לנו לאורך הדרך חזרה ואין לי חשק למשוך אליי את תשומת ליבם. אינני מרגיש גיבור והם עוד עלולים לחשוב שנפצעתי בקרב.

במערב אנחנו רואים מטוס שנפגע וטייסו נוטש, שוב מאבק לחיים ומוות, כוחותינו במרוץ אליו לפני שהסורים יתפסו אותו. בצידה של הדרך עדות לקרבות שהשריון ניהל כאן. טנק פטון שרוף ולידו זחל"ם קרוע מפגיעת טילים.  אנחנו הולכים בכביש, שפצצות פערו בו בורות לכל אורכו.

גופת חייל סורי לבוש מדים מנומרים מוטלת לה בשדה הפתוח...

השמש מאירה לנו את היום, הוא, אני חושב לעצמי- מת בחושך.

תנועת הטנקים שלנו הנעים בטור ארוך לקראתנו, מושכת את תשומת ליבי. עכשיו אני מבין שאת המקום שאנחנו מפנים יתפסו עוד כמה דקות הטנקים שלנו. אין בי שום שמחה, להפך, מתעוררת בי דאגה לשלומם של חיילינו.  בשעות הבאות הם  יעמדו מול התקפות נגד קשות ורבים מהם ייפגעו. אום בוטנה שלנו?!

על הציר קוניטרה דמשק, מערבה לחאן ערנבה אנחנו חוברים אל טור הזחל"מים שלנו שהגיע לכאן עם שחר מתוך הבערה.

אנחנו מטפסים על הרכבים בדרכנו הביתה, לקליעה. 3 שעות אח"כ אנחנו על המדשאות של קיבוץ להבות הבשן. מפנקים אותנו במקלחת ובאוכל טעים.

"הציניות שבמלחמה": מטפלים בנו כדי שנוכל לחזור מוכנים אל שדות המלחמה.

"שדות",  בשדות גדלים ירקות וכאן מתים החיים.

אין זה סוף הסיפור עבורנו. המלחמה נמשכת. את החרמון עוד לא כבשו מידי הסורי שהעז להרים ראש ובפיקוד מכינים לנו תוכנית חדשה.                                                          

מחליטים לשלוח יחידות חי"ר קטנות כדי לעקוץ את הסורים ולהכאיב להם, קרוב לביתם. השיטה שנבחרה היא "פגע וברח".

ההרגשה הכללית שהנה המלחמה הזו הולכת ומסתיימת איננה מתיישבת עם פקודה חדשה שאנחנו מקבלים, "יוצאים הלילה למשימה".

מבקשים ממני להחליט מי ייצא, נאמר לי שנחוצה קבוצה קטנה ושעלי להכין רשימה. זה לא פשוט לי, אני מרגיש שזה גדול עליי. מתערבבות בתוכי מחשבות על גורל, על חיים ועל מוות. ברגע מסוים, אני מתנתק מהן ונכנס למצב של אוטומט. לתפקיד. אני סמל מחלקה. זה ממש לא מתיישב לי בראש.  נאמר: "לא כולם יוצאים, רק קבוצה קטנה. נבחרת?" 

כל כך ברור שמישהו מאיתנו, אולי כולנו נשלם מחיר. אין לי אומץ לומר שאני פוחד. אני לא המבוגר ביותר  ולא רק לי יש ילדים קטנים בבית. מול המתנדבים לצאת אין לי אומץ לומר שאני מוותר. הבטן שלי מתכווצת ואני מפסיק להתלבט בשאלה הזאת של כן ולא ואני רושם את שמי בראש הרשימה. תחושה מוזרה עוטפת אותי, כאילו הכרעתי את גורלי, לחיים או למוות. החבר'ה  ששים אלי קרב, ככה זה היה גם בסיירת, בעניין הזה אני מרגיש חריג. בזמן הנסיעה אל נקודת היציאה יש תחושת בטחון בזחל"מ, כאילו ההצלחה מובטחת לנו הפעם. ליד תל שאמס אנחנו עוצרים ויורדים לקבלת פקודה. מפקד הכוח נוחת לא טוב על רגלו ונוקע אותה. מתחיל דיון אם להמשיך את הנוהל שעליו סוכם או לבטל את הפעולה.  המפקד הפצוע למד את הדרך ועליו הייתה מוטלת המשימה לנווט את הכוח אל נקודת המארב. תקווה קטנה עולה בי, "אולי הביצוע יבוטל?"

מישהו מתנדב לפקד ולהוביל אותנו, אני נכנס לבועה המוכרת שלי ופועל כאוטומט.

באיחור מה, אנחנו עומסים על גבינו את הציוד למשימה ומתחילים ללכת. לפנינו נעים הקצין המנווט ושלושה חיילים, עם מקלעים. אנחנו אמורים לנוע מתל שאמס לכיוון הכביש המחבר בין סעסע לבין מחנה צבאי סמוך. התנועה לאורו של ירח מלא. השטח טרשי ולא קל להליכה. תל שאמס כבר מאחורינו, ההליכה חפוזה. אנחנו חולפים ליד טנק סורי לוהט, בטנו מפיצה אור אדמדם ופולטת חום רב, רק שעות מועטות קודם הוא השתתף כאן בהתקפה על התל התפוס על ידי כוחותינו. את השקט קוטעת פתאום נהמת מנועים של טנק. אנחנו נעצרים ומתכופפים, מחכים בדריכות. דקות מעטות חולפות ומתברר שהטנק שמנועו עובד נעזב בהתקפה הסורית שנשברה והמנוע שלו ממשיך לפעול עם הדלק שנותר במיכל. אנחנו לא לוקחים סיכון ומשנים את נתיב ההליכה ופונים לתוך ואדי טרשי ולא נח להליכה. הקראף בנעליים שלי מתפורר. מהחום, מהאבנים. פותחים איגוף גדול. נשמעות נביחות כלבים ממרחק. נראה שאנחנו מתקרבים לישוב. ההליכה מתארכת, נראה שאנחנו לא עומדים בתכנון וכבר מתעורר בנו ספק אם נגיע במועד אל המקום שבו תוכנן המארב שעלינו להניח. אנחנו פונים לכיוון צפון מזרח ועולים סוף סוף על דרך עפר. הסורים התכוננו לזה. אנחנו נתקלים במוקשים שהם פיזרו על הדרך. עם בריחתם הם הספיקו למלכד את הדרך, לרוחבה הם פרשו בבריחתם תיל ממעיד בעזרתו הם קישרו בין המוקשים. צעד לא זהיר של מישהו מאיתנו, משיכה של התיל והיינו מתפוצצים שם. זה שהלך לפניי לא הבחין במלכודת, למזלנו הספקתי לתפוס  אותו מאחור ולמשוך אותו לאחור. הייתי נרגש. המשכנו מייד ללכת, לא היה זמן לבדוק מסביב, היינו כבר בלחץ זמן. ירדנו מהדרך והתחלנו ללכת בשטח ללא שביל. "אנחנו בתוך תוכו של הלוע הסורי, בעומקו, לא רחוק מדמשק." הביטחון שלי שהכול יהיה בסוף טוב, מנסה לגרש מחשבות אחרות, מחשבות של אם ואולי וחשש שמא...

שום דבר לא קורה. שקט, גם הסורים כנראה עייפים מהמלחמה המזוהמת הזאת.                                     
אנחנו בקרבת הכביש, לא נראית בו שום תנועה. אנחנו מתמקמים לצידו באיחור רב מהתכנית ומחכים לרכב כלשהו שיעבור, המטרה שלנו היא להשמיד את מי שעובר. מתעורר חשש מעיק שנצטרך לשאת  בחזרה את חומרי הנפץ והתחמושת הרבה שסחבנו לכאן. אין לנו זמן רב לחכות, השחר עומד לעלות ועלינו לעשות את כל הדרך בחזרה.קיים בנו חשש שהסורים יזנבו בנו לפני שנגיע למחסה בשטחנו ואנחנו מחליטים לזוז בחזרה. 

עוד המתנה קצרה לרכב שיעבור ואנחנו מתחילים לנוע חזרה.

צלליתו של התל נראית מרחוק, אנחנו נעצרים לרגע, לוקחים אליו אזימוט וממשיכים. ללא דרך כבושה, אנחנו חוצים שטח חרוץ בשרשרות הטנקים שנעו בו שעות ספורות קודם. ההליכה מהירה, חפוזה, אנחנו כבר יודעים שהתגלינו, הסיכוי שעוד זמן קצר נהיה תחת הפגזה הופכת את ההליכה למרוץ. רוצים להגיע אל התל, שם מחכים לנו הזחל"מים, ממתינים לחילוצנו. ממש בפאתי התל, אחד הקצינים צורח לנו לתפוס מחסה. אנחנו נאחזים בזחל"מים ומטפסים עליהם. בתוכם פזורים כובעי פלדה, במחשבה שיש ביכולתם להגן עלינו אנחנו תופסים בהם ושמים על הראש. אחוז פחד, אני מספיק לחשוב לעצמי כמה זה מגוחך להאמין בחתיכת פח.

הזחלמ"ים מניעים , מאמצים גז ואנחנו מתרחקים משם. מאחורינו, לפנינו ולידנו כבר נופלים הפגזים הראשונים. התפוצצותם נוראית ונשמעת כמו סוף העולם. אין לנו נפגעים. אנחנו נעצרים בצומת מעצ למנוחה קצרה. מצאנו שם שמיכות ומיטות שהסורים השאירו אחריהם ועייפים אנחנו שוכבים עליהן ונרדמים.

חלום ישן שהיה לי מתגשם כאן, אני מוצא לי פרימוס קטן, מתפרק ומתקפל. עוצמתו של ליל בלהות מתגמדת לפתע כשאני מחזיק את הפרימוס, הופעתו פועלת עלי כמו כדור הרגעה, כמה זה לא רציונאלי. בבוקר הוא כבר חלק מההווי שלנו ואני מבשל עליו לחבר'ה קפה.

אנחנו נאלצים לעזוב את המקום בחיפזון, ההפגזה הסורית מתחדשת ואנחנו מתקפלים במהירות ונעים שוב לקלעה.

אומרים שעומדים לכבוש את החרמון. יש גם שמועות שעוברות מפה לאוזן על מה שקרה בחרמון והן לא מפסיקות להגיע מתחילת המלחמה. מדברים על קרבות פנים אל פנים, על חיילים שנמלטו מההר למטה, רובם נתפסו ונהרגו. מגיעים סיפורים על ההתקפה של "גולני" בימים הראשונים ועל כישלון הנסיון לתפוס את הדרך אל המוצב, כישלון שעלה בהרוגים רבים. אנחנו צופים בחרמון שמעלינו ומדמיינים כול אחד לעצמו את הדרמה שמתרחשת שם, לא רחוק מאיתנו.   

המוצב שבפסגה עוטה כבר ימים עשן שחור. מטוסי הקרב שלנו מורידים עליו פצצות בכמויות גדולות  בכל הזדמנות שיש להם. ישנם סיפורים על חיילי קומנדו סורי שהשתלטו על המוצב ומתרבים הניחושים על מי תוטל המשימה לכבוש את ההר. כבר מגיעות שמועות שהמשימה הוטלה עלינו, על החטיבה ומחכים לפקודה.


ב-22 לאוקטובר כל החטיבה נעה באוטובוסים  אל שדה התעופה במחניים. שם ההמולה רבה מאוד. מחלקים את מאות הלוחמים לכוחות קטנים. אנחנו כבר יודעים מה המשימה שהוטלה עלינו:  עומדים לעלות עם הליקופטרים ולנחות על פסגת החרמון הסורי, לכבוש את המוצב הסורי ולמנוע מהכוחות הסורים לנוע לשטחם, לסגור עליהם ולפגוע בהם.  אני נפגש עם דודו מהקיבוץ, הוא בפלוגה אחרת. נאמר להם שהם יהיו בכוח הראשון שינחת. דודו חושש ודואג. הוא לא מבין למה לא הגיעו אליו מכתבים מאשתו ואני מזדהה איתו מייד. מאוחר יותר מתברר לי שהמכתבים  הגיעו למקום אחר.

אלוף הפיקוד בא בעצמו לתת תדרוך למבצע.

טייסי ההליקופטרים שכבר נחתו, מביאים בשורות טובות מהחזית המצרית. אומרים ש"התעלה, תעלת סואץ, אדומה מדם."                                                              

חבר'ה, ביניהם דודו, מתרגלים כיבוש דגם של המוצב. כאשר הוא עומד לעלות על ההליקופטר אני נפרד ממנו בלחיצת יד. שלישיות שלישיות מתרוממים המסוקים ופונים צפונה. לשמחתם, החיילים מוצאים את הרכסים נקיים מאויב. אני נשאר עם חלק מהכוחות לחכות להסתבכויות אבל על הרכס הסורי הכול עובר בשלום.

בבוקר, מתחילות להגיע בשורות קשות מהחרמון הישראלי. אנחנו נצמדים אל מכשירי הקשר שפולטים מתוכם את הידיעות הקשות. מתקבלות פקודות חפוזות ואנחנו כבר עולים על המסוקים כדי להמריא איתם אל החרמון הישראלי. אנחנו טסים נמוך מאוד. המסוק טס

                                                      

באפיקו של ואדי ובין ההרים כדי להתחמק ממטוס אויב בלתי צפוי. לאחר הנחיתה ברכבל התחתון אנחנו מתארגנים ועולים על הזחל"מים. קולות ירי בודדות נשמעות מלמעלה.

בנסיעתנו על הכביש למעלה, אנחנו עוברים ליד חיילים כבויי עיניים. הם אוספים את גופות חבריהם מההר. קשה לי לדמיין מה עבר עליהם שם למעלה. אנחנו מתקדמים לאט מאוד. מדי פעם נשמע צרור יריות שחותך את הדממה המתוחה.

לידנו נעים צוותי טלוויזיה. נשמעים רעמי פיצוצים של פצצות מרגמה ואנחנו נעצרים. לידנו, טור של זחל"מים , לידם אני רואה עשרות חיילים, חיילי גולני, מפויחים והמומים, חלקם נחים אחרי הטרוף שעברו בלילה, רק עיניהם מספרות את מה שעבר עליהם.

נפגעים מורדים באלונקות מהרכסים. "כאן התנהל קרב נורא".

דני מהקיבוץ נמצא שם, פניו מספרות את האימה שחווה. התאג"ד מלא בנפגעים. .בקבוקי אינפוזיה תלויים מעליהם בניסיון לייצב את מצבם. לא רחוק מונחים הרוגים, מכוסים בשמיכות.

אנחנו חייבים להמשיך בתנועה אל מוצב החרמון הישראלי.

תוך כדי התנועה על הכביש אנחנו חולפים ליד טנק שלנו. הוא עומד בצידי הכביש שמוט קנה. לידו שוכבים חיילים בתנוחה של מנוחה. אני בטוח שהשריונאים מצאו לעצמם רגע לישון. ההגנות שלי לא נותנות לי לראות מוות, ככה, כל כך חי?. אני עוד מתלוצץ ואומר למישהו לידי: "תראו אותם, מצאו לעצמם זמן לישון". אנחנו עוברים את המקום וממשיכים הלאה. הם מתים. ההכרה באמת, הידיעה, חודרת את ההגנות שלי ואני שם לב שאני רועד.

אנחנו מגיעים אל הרכבל העליון. צרור מקלע נורה מרכס נמוך צפונה לנו, ורעש הכדורים הפוגעים בסלעים, נשמע לא רחוק מאיתנו.   למחרת, בשער הקיבוץ, אני מגלה שאחד הכדורים האלה פגע בדודו והרג אותו.

בהתקדמות הרגלית אל המוצב, אני דרוך מאוד ונרגש. אנחנו נעים במרכז הכביש. הקרב  נגמר. עשן שחור וסמיך מאוד עולה מתוך המוצב. ברור לי שהקרב הסתיים ואין בנו צורך.

הדגל של גולני מונף על גג המוצב. ההרגשה של כולנו היא שהסתיים כאן פרק גבורה. לוחמי מצדה וגורלם המר, עולה בראשי. רעש המנועים של מטוסי מיג שעוברים נמוך מאוד מעלינו קוטע את מחשבותיי. שמונה מטוסי מיג מגיחים מתוך הוואדי הקרוב שמתחתינו ומנסים להפיל עלינו פצצות.  כמו משום מקום, עטים עליהם מטוסי מיראג' מגובה רב, מפריעים להם, ואלה נסים על נפשם ללא הצלחה. בזה אחר זה הם נפגעים ומוטלים בוערים אל הקרקע.    

אני יוצא עם חיילים נוספים לסרוק את העמדות שאוישו בשלושת השבועות מאז פרצו הקרבות ע"י חיילים סורים. לצד ציוד שהושאר, אנחנו מוצאים חיילים סורים הרוגים. המחשבה שהם ספגו כמויות אדירות של עופרת שהוטלה עליהם ממטוסינו גורמת לי להרגיש כלפיהם חמלה. לאחד הפצועים שמצאתי, בטנו פתוחה ופיו יבש, הצעתי מים. הוא הסתכל עליי בעיניים מבטלות, כאילו הייתי יצור נאלח. הפגישה עם השנאה מראה לי כמה מעט אני יודע על אופיו של האדם." עכשיו", אני אומר לעצמי," מה עוד נשאר לו, איזו תקווה?", בן אדם שדבק בשנאה גם בשנייה האחרונה לחייו, זה בלתי נתפס עבורי. אני לא מוותר ומציע לו שוב והוא מסרב. אני הולך משם ומדווח עליו כדי שיקבל את הטיפול המתאים. אל תוך חצר המוצב, ה"חרמון הישראלי",  או מה שנשאר ממנו, ולתוך החצר שלפניו החלו להיכנס אנשי מודיעין רבים, חלקם לבושים אזרחית. הם ניסו לאמוד את הנזקים ואת מה שקרה. בחצר, ליד אחד הקירות  בין האנשים הרבים שהסתובבו, חלקם ללא מטרה, גילינו כמה חיילים שלנו שנתפסו, נכפתו ונהרגו כבר בימים הראשונים של

הקרבות. אחד מהם היה מכוסה בפח. נורא!. כשהלילה ירד, צפינו במראה נפלא. ראינו איך לפתע נדלקו האורות בכל הארץ שנצפתה מתחתינו. ההתרגשות הייתה גדולה. ישראל מוארת שוב. שרדנו, ישראל חיה וקיימת. אני מרגיש בתוכי הקלה, אבל גם את המתח. הצלחנו להדוף את הסורים, מעכשיו אפשר יהיה לצפות על האויב מלמעלה. החרמון שוב שלנו. אחר הצהריים למחרת, מביאים את הגששים להופעה. על אותה אדמה שעוד ניכרים בה סימני הקרב, לאותן נפשות חבולות של חיילים שחוו שבועות של אימה, פחד וחוסר אונים מביאים צחוק בריא וחיים. אני הולך לשם. באמפיתיאטרון מאולתר, ישובים מאות חיילים.  ההופעה מתחילה ואינני מתחבר, דקות ספורות אח"כ אני הולך משם.

חיילי קשר פורשים בחיפזון כבל טלפון ומחברים אליו טלפון שדה.

 אני חוזר אל פסגת ההר, המח"ט יושב שם. הטלפון כבר מחובר. ברור לי שאני רוצה לדעת מה קרה לאחיי. שלושתם בסיני. תחושה מוזרה של ידיעה וחוסר רצון להכיר בה משתלטת עליי. יש לי ילדים קטנים שם בבית והורים שדואגים לי ואני מחליט להתקשר. אני פועל כמו אוטומט, ללא בקשת רשות, אני לוקח את הטלפון ומתקשר לקיבוץ. שלמה עונה לטלפון, הוא כרגיל בהנהלת החשבונות, עובד. איש יקר וידיד. אין עדיין טלפונים בבתים ולכן אני תופס אותו. מהרגע הראשון של שיחתנו אני יודע שמשהו נורא וגדול קרה. אני שואל לשלומו, והוא אומר לי: "למה אתה לא בא?" ושוב אני חוזר ושואל לשלומו והוא מתחמק כהרגלו, אף פעם לא אהב לדבר על עצמו. ושוב הוא אומר לי: "למה אתה לא בא?" עכשיו זה כבר ברור לי. השאלה היא רק מי... ואני שואל: קרה משהו? והוא בשלו, "תבוא, תבוא..."  אני אוזר אומץ ושואל אותו: "איתן?"  הוא שותק, ואני ממשיך, "יעקב?" הוא ממלמל משהו ואני מחליט לומר את אשר ידעתי עוד קודם: "אבינועם?" שלמה לא משנה את נוסח התשובה וחוזר ואומר לי: "תבוא... תבוא..." . אני מתכופף, חושך לי בעיניים, העולם נשבר לי. אני עומד בראש ההר, בפסגת החרמון ומרגיש כאילו לקחו ממני הכול. אני מניח את הטלפון במקום, ואומר למח"ט שמימיי לא דיברתי איתו: "אני הולך", מישהו שואל אותי: "מה קרה?" אבל אני לא מצליח לענות לו. אני ניגש אל החפצים שלי שמונחים מספר מטרים משם ואוסף אותם. עם תרמיל ופרימוס מתקפל בתוכו, אני מתחיל לרדת מההר אל הכביש למטה בדרכי אל הבית העטוף מאז בכאב נורא ובשכול. המלחמה הנוראית מקבלת משמעות חדשה. הכאב הנורא שבתוכי ומסביבי הוא עכשיו כאב על מותו האכזרי של אחי.

 

אבינועם נהרג  מעבר לתעלה, כשהיה בדרכו לחלץ צנחנים שנקלעו למארב במחנות אבו סולטאן, מפגיעת טיל בנגמ"ש עליו פיקד.

הפגיעה הרגה כמעט את כולם. רק רוביק הנהג, חברו לפלוגה, אשר ליוה אותו מין היום הראשון של הקרבות, שרד את הפגיעה והוא זה שגם אסף אותו בידיו אל נקודת האיסוף.


אבינועם נקבר בקבורה ארעית בבארי וכעבור שנה הועבר לקבורה ביד מרדכי בחלקה צבאית קטנה.

בין השקמים הוא נח לו שם ולידו חללי הקיבוץ האחרים, עוזי, דני, ודודו.      



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה