מי במים ומי באש

אנחנו, הילדים של חורף קיץ 1953, עם אלה של 1952 ו-1954, היינו שם כשזה התחיל. לא גייסו אותנו בצווים מיוחדים ולא הוציאו אותנו מבתי הכנסת בערים. היינו בבתי הכנסת בתסה, בלוזה, רפידים וביר תמדה, בבית ספר לשריון או בקורס קציני שריון. חלק נקרא קודם לאזעקה לזווד את הכלים וחלק נמלט מבית הכנסת כששמע את הפצצות נופלות קרוב.

עם כל הכבוד לנו, שהוא כאין וכאפס לעומת הכבוד המגיע לחברינו הדוממים בחלקות הצבאיות, מלחמת השחרור, לדוגמה, שהתרחשה חמש-שש שנים לפני שנולדנו, נראתה לנו כמשהו מתקופת מסעי הצלב. כשביקשו הורינו לספר לנו על הקרבות שלהם, לא ממש התלהבנו. סיפורים על השיירות לירושלים? לא תודה. מלחמת העולם השנייה נראתה לנו כמשהו ששייך לתקופה הפרה-היסטורית.

אבל זה טבעי. כך דרכו של עולם. כמובן שהיום אנחנו מצטערים על כך צער כפול: שאז לא רצינו לשמוע, ושהיום אין את מי לשאול (ואם יש את מי - שאל אותו, היום, עכשיו! רשום והקלט!).

מסיבה זאת "פלוגה י' בסופה" הוא מפעל מונומנטלי של איש אחד ואת הכומתה יש להסיר לכבודו של עפר דרורי: לאתר את כל החיילים והמפקדים מהפלוגה המקורית, להיפגש איתם, לשמוע את דבריהם ולתעד את הכל בספר (כשבדרך יש לפתור בעיות קלות של סתירות ואי דיוקים הנובעים ממרחק השנים הרב שחלף מאז), והכל שלא על מנת לקבל שכר - רק משוגע חיובי לדבר ייקח על עצמו פרויקט שכזה.

הדברים היו קלים יחסית אילו פלוגה י' הייתה פלוגה רגילה. אבל כשמדובר בפלוגת חרמ"ש שנשלחה לקו המעוזים למשימה בלתי אפשרית ואחר כך התפרקה לגורמים, כתיבת ספר היא משימה כמעט בלתי אפשרית. אבל עפר דרורי דבק במשימה ולא נטש את הנגמ"ש עד לביצוע המושלם והשגת כל המטרות.

 מעבר לחשיבות של התיעוד ההיסטורי מאפשר "פלוגה י' בסופה" הצצה לעולם המלחמה המוטרף של צעירים כבני 20 שחזרו ממנה (אם חזרו) אחרים. יום הכיפורים עבורם הוא לא רק יום צום לכפרת עוונות אלא יום הדין, "מי במים ומי באש, מי בקיצו ומי לא בקיצו". 

"עליה לבניכם ספרו, ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר" (יואל א' ב). ללוחמים, לבני משפחותיהם ולבני משפחות החללים מהווה "פלוגה י' בסופה" מסמך אנושי מהמעלה הראשונה.