שלושים וחמש שנים למותו של אבינועם אחי
דברים שכתב אריה מורג אחיו של אבינועם ז"ל
35 שנים למותו
אבינועם אחי
למעשה, אני לא זוכר אם קיימתי איתך ולו שיחה רצינית אחת. היית לי אח צעיר, רק התבוננתי בך. דאגתי לך רק מעט, ידעתי שאתה מאוד רגיש, אבל אף פעם לא שאלתי אותך אם אתה צריך או רוצה ממני משהו.
היית לי אח צעיר והיית בדרך שלך.
ידעתי שיש לך מטריה שמגנה ושומרת עליך מלמעלה. גם אברהם וגם נושקה, הורינו, ידעו כיצד לאהוב אותך ונראה שזה היה קל להם. היה להם נח איתך והם לא הסתירו את אהבתם אליך ואני לא קינאתי. יכולתם לבטא אליך את אהבתם עזרה לי, אפשרה לי להכיר ולדעת, כיצד ואיך הם אוהבים ושמחתי בשבילך, עוד הרבה לפני שמתת כך, שם הרחק, במדבר החולי.
המראה האחרון שראית לפני מותך, היו רשפי האש שנורו אליך ואל חבריך מתוך התעלות שנבנו בחולות, תעלות שנחפרו ונבנו מלבנים חומות.
האם הספקת לפחד? האם אמרת למישהו שאתה לא רוצה למות כל כך צעיר?
הרי תאב חיים היית. היית רגיש מאוד, בכית הרבה והיה אסור אצלנו לבכות, בכינו בסתר וכשבכי התגלה, הוא התקבל ביידיש, ללא חמלה ותמיכה באמירה: "הוא בוכה" (אווינט).
מאז שחדרה וחלחלה לתוכי הידיעה שאתה מת, שנהרגת, בכיתי הרבה, אולי כל יום. רציתי שתדע, שיש משהו בהזכרות בך, שמצליח לחבר אותי בקלות ובמהירות אל מקום עמוק מאוד בתוכי, והוא מקום שמלא בדמעות. והמקום איננו מתייבש. והדמעות, תמיד תמיד, חמות ורטובות.
אם הייתי שואל אותך למה מתת שם, היית בודאי צוחק בביישנות , מזיז את ראשך קצת הצידה, מצמצם את עיניך עד שכמעט ולא היו נראות ולא היית עונה, אני מניח שהיית שותק.
בשבילי זו שאלה חשובה, שאלה שלא נותנת לי מנוח, וכל פעם, היא מצליחה לעורר בתוכי מחדש את הכאב.
כבר כמה שנים אני מחפש את המשמעות למותך וכאשר אני עושה זאת, אני אומר לך: אבינועם, היה ויש לך תפקיד חשוב, לא מתת סתם.
מתת, שם במדבר כי ידעת שאתה נחלץ להצלתם של חברים שנלכדו במארב וזו בודאי הייתה המשמעות שאתה חשבת עליה, אנחנו לא היינו קיימים באותו רגע. אתה היית חייב מן הסתם, להיות מרוכז כל כולך בהובלת הנגמ"ש אל היעד, ועל כך שילמת את המחיר היקר ביותר, שילמת בחייך.
אף פעם לא אמרתי לך כמה נורא הכאב של חסרונך בחיי, ואף פעם גם לא אמרתי לך ולא לעצמי שהיית גיבור. כן, בעיניי אתה תישאר לתמיד, אמיץ וגיבור.
מה נסך בך את היכולת להתקדם אל מול הכדורים והטילים?
מהיכן שאבת את האומץ?
מה אמרת לעצמך בשניות הגורליות, בשניות האחרונות לחייך?
עוד בטרם התגייסת לצבא, בשנות הילדות והנערות שלך, היה לי מובן מאליו שיש לך מקום בטוח, גם במשפחה וגם בין חבריך, היית תמיד מוקף באהבה. האם ראית את זה? ידעת את זה?
ואם לא ידעת, הייתכן שגם אתה הרגשת שמחובתך לשלם מחיר כדי להיות שייך לעולם שמסביבך?
האם בכלל העלית אי פעם לפניך את השאלות הכואבות האלה, או שהלכת כמו כולם, כמו כולנו וזרמת כחלק, כמשהו, בתוך הנהר הגדול הזה?
האם הרגשת משהו במלחמה? פחדת?
האם הפנית את תשומת הלב שלך שנייה לפני מותך אל חייך הספורטיביים?
אל חבריך, אל סימה חברתך איתה למדת פרק ראשון ואולי לא, בעולם הקסום של האהבה?
האם ראית באותם רגעים נוראיים, את פניהם של הורינו שכל כך דאגו ואהבו אותך?
האם זכרת אותנו, את איתן אחיך הגדול? האם זכרת את יעקב, אחיך התאום שיחד ביליתם בתוך רחמה של נושקה במשך 9 חודשים?
אתה יצאת זמן קצר אח"כ אל העולם הזה.
באת אלינו, אבל הביקור שלך היה קצר מדיי....
האם זכרת אותי? ..... נורא, על מה חשבת ברגעי האימה האלה? ....
האם הסחת את לבך מהכול? ....האם הספקת לסבול?...
אבינועם, אחי היקר, אם אתה מביט בנו עכשיו, אתה יכול לחייך ולחייך בפה מלא, כי ברגע זה, אנחנו כאן למטה, ביחד, אנחנו כאן ביחד כי אתה שם.
אתה חג מעלינו ושומר את המשפחה שלך ביחד, כדי שמותך לא יהיה לחינם.
כבר 35 שנים שאתה כבר לא איתנו, 35 שנים.
אני שולח לך מכאן אהבה גדולה ואומר לך: תודה